כלואה אצלו בלב

פרק 4

•לוק•

*כעבור שבוע*

"היום מחכה לקטנטונת הפתעה מיוחדת." אני אומר לאחי רודריגו ומתיישב על כיסא משרדי.
"בחיי, אני לא מקנא בה." רודריגו מחזיר לי בזמן שמתעסק בטלפון שלו.
דוד שלה הזמין אותי לארוחת ערב אצלו בבית ושם תדע שאני הוא השידוך שלו היא "חיכתה" כל כך.
"דיברתי קצת עם משפחתה, היא לא בחורה שקל להתמודד איתה." הוא ממשיך להגיד.
"בדיוק כמו שאני אוהב." אני אומר ומחייך חצי חיוך לכיוונו של אנטוניו שנכנס עם חדשות לא כל כך טובות.
"הבחור ההוא מהדיינר, פרנקו, הלך וזימר למשפחת רומנו על העסקים שלנו באמריקה."
"בן זונה." רודריגו רוטן ועוזב את הטלפון.
"נראה שנצטרך לבקר אותו." אני אומר ברוגע ואפילו לא מתרגש מדברי אנטוניו. ידעתי שיום אחד הזקן יפלוט, במוקדם או במאוחר.
אני לוקח את אקדחי מתוך המגירה שנמצאת לידי, שם אותה בנרתיק מכנסיי ואנחנו יוצאים מתוך משרדי לכיוון השער הראשי.
אנחנו נכנסים למכונית הBMW השחורה שלי ביחד עם ליווי של שומרים נוספים ונוסעים לכיוון הדיינר של הבחור שנמצא באיזשהו חור נידח בעיר.

אחרי שעה וחצי של נסיעה, אנחנו מתכוננים לעצירה כשאנחנו רואים שלט ענק שרשום עליו "דיינר פרנקו" ויוצאים מהמכונית כשמזהים את הזקן יושב על אחד המושבים האחרונים עם מלצרית ומרייר עליה כאילו היא חתיכה של אנטריקוט.
"זה הולך להיות כיף." אני אומר בלחש ונכנס עם אחיי כאשר נשקינו שלופים לעיניי כל.
התקדמנו לכיוונו של הזקן עם אקדחים שלופים וקלט אותנו רק כאשר המלצרית שישבה מולו צעקה בפחד.
"זה בסדר מתוקה, את יכולה ללכת. אנחנו צריכים את הזקן." אני אומר בביטחון ונותן למלצרית מקום ומעבר כדי שתנוס על נפשה. היה כיף לראות את זה, לא אשקר.
"עכשיו לענייננו." אני אומר כשאני עדיין מחזיק את אקדחי קרוב קרוב לראשו.
"א... אנ... אני לא עשיתי... כלום." הוא אומר בפחד ומסתובב לכיוונינו תוך כדי שידיו מורמות בכניעה.
"ציפור קטנה לחשה לי שהלכת וסיפרת לאנשי רומנו על השטחים שבבעלותינו באמריקה. אני צודק?"
אני שואל בקול רגוע ושליו.
"ל... לא... זה לא נכון." הוא אומר ומתחיל ליילל.
"שתוק!" אני צועק אבל עדיין נשאר רגוע.
"אם זה לא נכון... אז איך הם יודעים על זה?" אני שואל בתמימות.
הוא שותק אבל אני ואחיי דוחקים בו עד שיענה לשאלתי ותוך כדי אני דורך את נשקי כדי להראות לו עד כמה רציני אני.
הוא ממשיך לשתוק עד שאני מפר את השקט ושואל אותו בקול רגוע לחלוטין: "פרנקו, באיזו יד אתה נותן ביד?"
"מ... מה?" הוא שואל ואני מדגיש את שאלתי.
"שאלתי, באיזו יד אתה מאונן?"
ימ... ימין, למה?"
קיבלתי את תשובתי. אני יורה ביד ימינו בלי לחכות שנייה תוך כדי שהוא מיילל בבכי וברקע צרחות מלאות באימה של המלצריות.
"נראה שתצטרך להתחיל לאונן ביד השמאלית שלך." אני אומר ופונה אל אחיי בתמימות מוחלטת.
"ועכשיו, אתה זה שהלכת למשפחת רומנו וסיפרת על השטחים שבבעלותינו?"
לוקח לו דקות ארוכות עד שעונה לבסוף.
"כ... כן. סליחה. זה לא יקרה עוד פעם."
"נכון. אתה יודע למה זה לא יקרה עוד פעם, פרנקו?" אני שואל.
"למה?" הוא שואל ואני דואג להסביר לו את זה במפורש.
עוד ירייה. הפעם ברגלו הימנית לאות הסברתי.
"אייייייייי" הוא צועק ואני מתענג על כל דמעה שיורדת מעיניו.
עכשיו אני מתחיל להיות עקבי וחסר סבלנות.
"בפעם הבאה שרק תחשוב על להתקרב לעסקינו, זה לא ייגמר רק בירייה. אני מבטיח לך." אני מחייך לו חיוך ידידותי ומתקדם עם אחיי לכיוון היציאה לא לפני שאני מוציא מארנקי שטר של 200 אירו ומניח על הדלפק ששם התקבצו כל המלצריות המפוחדות.
"שירות נפלא." אני אומר ויוצא מהדיינר כשאחיי מאחוריי.
כשאני נכנס למכונית אני שומע מאחוריי את הצהלות של אחים שלי שאומרים: "נכנסת בו אח קטן. כמו שצריך."
אני האח הכי קטן, אבל הכי לא פראייר.
אני מחייך דרך המראה לכיוונם ומתחיל לנסוע לכיוון הבית. יש לי ארוחת ערב להתארגן אליה.