כלואה אצלו בלב

פרק 12

•רוז•

אני מתעוררת שוב כעבור שעה בחדרו של לוק, ריקה מזכרונות, פתאום אני לא זוכרת את פניהן של יוליה וליסה, את פניו של סרג'ו והכי גרוע, את פניו של דודי ברונו. אין לחיי משמעות כעת.
אין לי את האהבה והדאגה שהעניק לי דוד ברונו, אני לא רואה את עצמי בעתיד אי פעם שמחה. לא שוב.
אני נשארת במצב שכיבה, בוהה בתקרה הלבנה ולא עושה כלום חוץ מלשרות בדיכאון שרק הולך וגובר עם כל דקה.
אני שומעת דיבורים מלמטה אבל לא מעוניינת לקום מהמיטה, במקום זאת אני שומעת מישהו עולה במדרגות לקומה שבה אני נמצאת ופותח את הדלת שגם ככה הייתה פתוחה.
"קטנטונת..." אני שומעת את לוק אבל לא מעיזה להרים את מבטי מהתקרה, "את בסדר... את איתי עכשיו, אני מגן עלייך." אני יודעת, אבל איך אפשר לסמוך על גבר שהכרת בסהכ לפני שבוע?
"תרימי את הראש, קטנטונת, אני רוצה לראות את פנייך היפות." הוא אומר בלחש ואפשר היה לזהות בקולו קמצוץ של רחמים, "אני לא רוצה..." אני אומרת בקול חנוק ועדיין לא מרימה את ראשי לכיוונו.
"בשבילי." הוא לא מאריך במילים ולבסוף אני עושה זאת. היה אפשר לראות בעיניי שבכיתי, לחיי הסמוקות הפכו לרטובות ועיניי הפכו לאדומות משהיו.
"הוא מת..." אני אומרת ולא מאמינה למילים שיוצאות מפי, לא אהבתי את אורך החיים הזה אף פעם, כבר 19 שנה שאני לא אוהבת את זה ובכל זאת המשכתי לגור בבית הזה בידיעה ששומרים עליי, בסוף מסתבר שהבן אדם היחיד שגידל אותי כמעט ברוב שנות נעוריי, הבן אדם שהחליף את ההורים שלי, נרצח בדם קר כאשר קרה סכסוך בין משפחות מאפיה שאני לא ידעתי עליו. בחרתי לא לדעת.
אני כבר לא מרגישה מוגנת שוב, הבטיחות הלכה ביחד עם דוד שלי, אני לעולם לא אחזור להיות שמחה, לקחו לי את שמחת החיים שעוד נותרה בי.
אחרי מות הוריי ומות דודי אני מבינה סופית שהעולם שאני חיה בו הוא פאקינג ג'ונגל. ההיגיון בעולם הג'ונגל הוא לטרוף או להיטרף, עד לזמן הזה, משפחתי הייתה הטורפת אבל היום הבנתי שאנחנו היינו הנטרפים, הקורבנות. הנבלות טבחו בכל מי שהיה בבית, לא משנה אם זה היה בן למשפחת גאלו, שומר או פאקינג עוזרת בית, העיקר הסכסוך המפגר שלהם!
אני לא אחזור יותר לבית הזה. נותרתי שבורה כמו בובה שהספיקה לשמש לילדה קטנה בת 6 את כל שנותיה מאז שילדה ואז החליפה אותה בובה חדשה מהניילונים.
"על מה את חושבת, קטנטונת?" לוק מוציא אותי ממחשבותיי ואני עדיין לא במצב לדבר ארוכות אז אני פשוט שותקת שתיקה ארוכה שנדמה לי שהייתה נמשכת נצח אם לא היה מתעקש לגרום לי לדבר.
"תדברי איתי..." הוא נראה מיואש וכמעט מתחנן לגרום לי לדבר.
"מה אתה רוצה שאגיד? אני יתומה, לא רק מהורים אלא גם מדוד שהיה בשבילי הכל במהלך רוב שנות נעוריי." אני מתייפחת תוך כדי שאומרת ודמעות מתחילות להתפרץ מעיניי כאילו היו ממטרה מקולקלת שרק חיכתה לעבוד ולהפיץ את כל תכולתה.
"את לא לבד, קטנטונת, את אישתי, אני לצידך תמיד. תדעי את זה." הוא אומר זאת במטרה לעודד אותי אבל אני לא מעודדת מכלום כרגע, אני באבל.
"את רוצה לצאת קצת מהבית?" הוא שואל ואז אני עונה לו: "מה אם יהרגו אותי? אני כבר לא בטוחה. אם הרגו את דוד שלי, יכולים להגיע גם אליי, אני לא רוצה למות לוק."
הוא ממהר לענות לי ולבסוף אומר: "קודם יצטרכו להרוג אותי, ואת יודעת שלהרוג אותי זה לא כל כך קל ואתגר בפני עצמו." הוא מנסה לעודד וזורק לכיווני חצי חיוך אבל אני עסוקה מדיי במחשבות על אם רק אצא לנשום אוויר בחוץ יצלפו בי ואמות.
"את רוצה לאכול משהו, קטנטונת?" הוא שואל ואני נזכרת בקלות על הארוחה שעוזרות הבית הכינו לי ועל תמונותיהן שכובות על הרצפה מגואלות בדם,
"לא, לא, לא, לא!" אני צורחת ונזכרת בהן מתות.
"הכל בסדר, את איתי." הוא שוב אומר לי, מחבק אותי ומקרב אותי לגופו, אני לא מבינה מאיפה פרץ החמדנות הזאת הגיעה, הוא מניאק אליי מהרגע הראשון שנפגשנו, לעזאזל הוא החזיר אותי לחדר בית החולים שברחתי ממנו בידיעה שהאחות הולכת לתקוע בי מחט אל תוך עורי, למה הוא נחמד ורשע אליי בו זמנית? זה עושה לו את זה לראות אותי מפוחדת וחסרת אונים?
לאן הלכת רוז גאלו? את אמורה להיות באבל על כך שדודך נרצח, מה את חושבת עליו כרגע?
אני יוצאת ממחשבות על הגבר בעל העיניים הכחולות שנמצא מולי וחוזרת להיות בהכרה מעורפלת
ובדיכאון.
"אני לא שואל אותך, אני יורד להביא לך משהו לאכול ואת תאכלי את זה, שמעת?" טון קולו עצבני ואז אני מבינה שחזר למצבו הטבעי והמעצבן.
הוא יוצא מהחדר ואני שוב חוזרת להיות שכובה על המיטה ומביטה על התקרה בזמן שאני משחזרת את אירועי היום.
כעבור 10 דקות הוא מגיח מתוך הדלת ובידו מגש שעליו נמצאת קערה שצבעה לבן ובתוכה היה מרק, ולצידה כף.
"אני לא רוצה לאכול." אני אומרת בעצב ועל פניו מבט כועס, "אני לא שמה זין על המבטים שלך! לעזאזל, תן לי להיות באבל." אני כמעט וצועקת והוא מהר מאוד דואג להשתיק את קולי כשאומר לי: "תהיי באבל כמה שאת רוצה, אבל לאכול, את תאכלי. אם צריך אדחף את האוכל המזויין גם לפה שלך." הוא אומר וקובע עובדה אבל אני סוגרת את פי ולא פותחת אותו אפילו כדי לדבר.
"אל תנסי אותי, רוז." הוא מזהיר ואני מתפלאת, אני יכולה לספר על כף ידי את כמות הפעמים שקרא לי בשמי. כאן הבנתי שהוא באמת עצבני ואני עושה הכל, אפילו אוכלת את האוכל שהכין רק כדי לא להתעסק עם עוד בעיה עכשיו.
"ילדה טובה." הוא אומר ואז ממשיך: "אני חוזר עוד 10 דקות, כדאי לי מאוד למצוא את הצלחת הזאת ריקה. שמעת אותי?" אני לא מדברת, רק מהנהנת בשקט, הוא יוצא מחוץ לחדר ואני מרשה לעצמי להתפרק שוב תוך כדי שאני מקפידה לשתות את המרק שהביא מפחד שאצטער על כך מאוחר יותר.

כעבור 10 דקות הוא חוזר עם פרצוף מלא בציפייה לגבי האם סיימתי את צלחת המרק שהביא ואני אפילו לא יכולה להתגאות בכך שסיימתי, שום דבר שיעשה כרגע לא יוציא אותי מהבור השחור שנפלתי אליו.
"תתלבשי." הוא מחווה בראשו לכיוון שקית שנמצאה בפינת החדר ואני לא מבינה את מה שאמר הרגע, הוא אמר לי להתלבש? "אני לא יוצאת לשום מקום."
אני מציבה לו עובדה ויודעת שהוא לא באמת שם עליי ועל האמירות שלי, "תעשי את זה." הוא שוב אומר בטון קצת מפחיד אבל אני מחליטה להתגונן ואומרת לו: "ירצחו אותי בחוץ, לוק. הם הרגו את דוד שלי והם יגיעו גם אליי."
"הם לא יגיעו אלייך." הוא אומר בביטחון ולא מבינה את אמירתו, "מה זאת אומרת?"
"זאת אומרת שהם לא יגיעו אלייך. עכשיו תתלבשי."
"מ... מה?" אני מבולבלת, "תתלבשי." הוא חוזר על זה שוב ונראה שזו הפעם האחרונה שהוא מוציא את מילתו מפיו, אני אומרת לו לצאת מהחדר כדי שאתלבש ובתמורה עונה לי: "את לא צריכה להתבייש ממני, קטנטונת, אין דבר שלא אראה בעוד כמה ימים בליל הכלולות שלנו." מחייך את חיוכו הזדוני ואני נגעלת, "נו צא כבר!" אני צועקת ולבסוף עושה את זה. אידיוט.
אני לוקחת את בגדיי מהשקית שהונחה בצד החדר ומסיימת להתלבש כאשר אני לבושה בשמלה אדומה פרחונית קצרצרה שמגיעה עד למעל ברכיי ונעלי העקב האדומות שגם הן היו בתוך השקית ויורדת במדרגות כשעיניי נפוחות מבכי ארוך ומתמשך ובמקביל מנסה למצוא את לוק בתוך ביתו הענק.
"אח קטן, אשתך מחכה לך." אומר האח שלו אני חושבת, עוד לא הספקתי להכיר את אחים שלו.
הוא מיד מגיע לסלון כשהיה נראה בתוך המטבח ומסתכל עליי בגאווה, "כמה שאישתי יפה." הוא אומר וכמעט מזיל עליי ריר, מה אני פאקינג בשר?!
"אם לא הייתי נשוי, אח קטן..." אחד מאחיו אומר ואני רואה את פרצופו של לוק מאדים, "שתוק!" הוא זורק לעברו והוא דואג מיד להרגיע אותו: "תירגע אח קטן, צוחקים איתך." "אני מקווה." הוא אומר בטון כועס ואז שנינו יוצאים למכוניתו שיש ביננו שקט מופתי.
"לאן אתה לוקח אותי?" אני שואלת בקול שקט וחלש, "חכי ותראי, קטנטונת."
"לוק, אני לא רוצה. אני מפחדת." כמעט עולות לי שוב דמעות אבל דואגת להעלים אותם כאשר אומר לי: "כשאת איתי, לא קורה ולא יקרה לך כלום. אני אגן עלייך בגופי אם אצטרך, אתן לך את ליבי שלי אם תצטרכי, קטנטונת." הוא מרגיע אותי ובדרך מוזרה אני מוצאת נחמה ועידוד במילותיו, "תודה." אני אומרת בקול חלש וחנוק והוא לא אומר כלום, שמע או לא, זה לא מעניין אותי.