כלואה אצלו בלב

פרק 17

•רוז•

•לפני 10 שנים•

"לכי מפה, רוז!" אבא שלי צועק עליי בזמן שאני מסתכלת עליו יושב בפינת חדר השינה שלו ומכניס מזרק מלא בחומר אל תוך עורו ומתענג על כל רגע שדוחף את המזרק עמוק יותר ממה שהיה קודם,
"מה אתה עושה? אתה שוב נוגע בחרא הזה?" אני תוקפת ושואלת והוא מנגד, מבטל את שאלתי בעצבנות: "אמרתי לכי מפה!" הוא צועק ואני טורקת את דלת חדרו. שיתמודד עם החרא שלו לבד!
אני יורדת מהקומה השנייה אל הראשונה, הולכת לכיוון הסלון ולוקחת את השלט של הטלוויזיה ומעבירה לערוץ הילדים.
אני רואה שמשדרים את "סאגת ווינקX", התוכנית האהובה עליי כמובן, אני הולכת לכיוון המטבח ומוציאה מהמגירה הלבנה של החטיפים כפתורי סמארטיס ובנוסף לוקחת איתי בקבוק מים והולכת לשבת על ספת הסלון.
באמצע התוכנית הייתי צריכה ללכת לשירותים מכל המים ששתיתי עד עכשיו אז עצרתי את התוכנית, עזבתי את הכפתורים ואת בקבוק המים ועליתי לקומה השנייה ששם נמצא חדר השירותים. אני עולה במדרגות לקומה השנייה ולא שומעת אף רעש מחדרו של אבי, "אולי הוא נרדם." אני ממלמלת לעצמי והולכת לכיוון חדר השירותים.
כשאני מסיימת להתפנות, אני עוברת שוב ליד חדרו אבל הפעם הסקרנות הרגה אותי, הייתי חייבת לראות האם הוא באמת נרדם או רק מחכה לסבב השני ולמנה הבאה שלו.
אני נכנסת אל חדרו, הוא עדיין נמצא בפינת החדר ולא שינה את תנוחתו מאז שראיתי אותו, עיניו היו עצומות, פניו היו בגוון כחלחל והמזרק עם המחט היה תקוע בידו, תחילה אני צועקת לו שיתעורר בגלל פגישת העסקים שהייתה צריכה להתקיים עם דוד ברונו אבל כשאני רואה שהוא לא מתעורר אני מתקרבת אליו במהירות ועושה הכל כדי שיתעורר.
אני יודעת שהחרא הזה יגמור אותך יום אחד...
אחרי ניסיונותיי הרבים להעיר אותו, אני יורדת לקומה הראשונה, ניגשת לטלפון הקווי שנמצא ליד ספת הסלון ומתקשרת לבן אדם היחידי שאני מכירה, ברונו.
"הלו? דוד ברונו? אתה יכול לבוא ולבדוק למה אבא שלי לא מתעורר? יש בידו שוב מחט ועיניו עצומות."
"אני בא רוזי." הוא אומר ומנתק את הטלפון.
אני מודה על כך שיש לי את דוד ברונו, הוא האדם הקרוב אליי והנורמלי ביותר מאנשיי משפחתי, אימי, למרות שאני לא בטוחה האם מגיעה לה שאקרא לה כך, נטשה אותי. היא שמה אותי על המדרגות בפתח הבית והלכה. אבי מכור לסמים קשים, אני פאקינג בת 9 ויודעת את כל סוגי החומרים שהשתמש אז ומשתמש היום - הרואין (משכח כאבים, סם המדכא את מערכת העצבים).
קוקאין (סם מעורר/ממריץ את פעילותה של מערכת העצבים המרכזית).
קטמין (סם המגביר הזיות).
PCP (סם הרדמה, נותן תחושת התנתקות מהמציאות, סם המגביר הזיות).
מתילפנידט (ריטלין, סם מעורר/ממריץ את פעילותה של מערכת העצבים המרכזית).
מתאמפטמין (סם מעורר/ ממכר).
ברביטורטים (תרופה המאטה את פעילות המוח).
והרשימה עוד ארוכה, ככה זה כשאביך הוא אחד מאנשי המאפיה הגדולים של איטליה וכל חומר קל או קשה עובר דרכו, אין חומר שפרנצ'סקו גאלו לא ניסה. בהבטחה.
לאחר רבע שעה, אני נמצאת בסלון ואז שומעת את דלת הבית נפתחת ונסגרת, אני מבינה שהוא הגיע ואז כשרואה אותי, אני ניגשת אליו ואומרת לו שוב שיעלה לחדר של אבא ויראה האם הוא בסדר.
הוא מלטף אותי בשיערי בחיבה ואז עולה במדרגות לכיוון חדרו של אבי.
אני נמצאת מאחוריו בכל שלב שעושה, הוא ניגש אל פתח הדלת, פותח אותה בעדינות ואז כשראה אותו באותה תנוחה שאני ראיתי הוא רץ לכיוונו וצעק לכיווני ללכת להזמין אמבולנס, כמה צפוי.
אני רצה במורד המדרגות, ניגשת במהירות לטלפון הקווי של הבית ומחייגת לאמבולנס: "הלו? אבא שלי הזריק סמים ועכשיו הוא לא מתעורר, מתי אתם באים?!" אני כמעט צועקת בטלפון ונסיונות המוקדנית שדיברה איתי בצד השני של הטלפון להירגע לא בדיוק מצליחים,
"יש לי ניידת שנמצאת שלוש דקות ממכם, היא בדרך אליכם, בסדר?"
אני לא עונה לה, במקום זאת אני מנתקת בחוצפה את הטלפון ובמקביל מחכה בקוצר רוח לפראמדיקים שיגיעו ביחד עם האמבולנס ויפנו את אבא שלי כמה שיותר מהר לבית החולים.
אני עסוקה במחשבותיי על אבי עד שאני שומעת קול סירנה של אמבולנס מגיע מחצר הבית ומבינה שהם הגיעו, "בואו! תעלו, זה כאן!" אני עולה ביחד איתם ומצביעה לכיוון אבי שיושב בפינת החדר חסר הכרה
ולידו נמצא דוד ברונו.
אחד הפראמדיקים הלבוש בווסט צהוב ניאון ניגש אל אבי בריצה, שם לו שתי אצבעות על צווארו כדי לבדוק דופק ואחרי שלוש דקות בערך הוא מוריד את ידו, צועק לבחור השני שיביא לו מזרק מלא בחומר שנקרא NALOXONE-NARCAN ומזריק בזרועו.
הם מחכים 3 דקות שהרגישו כמו נצח ואז, אחד מהם מסתכל לעברנו ומניד את ראשו לאות שלילה.
"מה?! איך דבר כזה קורה?!" אני מסתכלת על דוד ברונו צועק על שני הפראמדיקים שהיו איתנו ולא מוכן לקבל את העובדה שהוא מת. אני לא אגזים אם אומר שהוא התאבד.
עכשיו רשמית אני יתומה מהורים.