כלואה אצלו בלב

פרק 37

•רוז•

"תשמרי על הפה שלך, קטנטונת."
לוק אומר לי ברצינות ואני לוקחת גם את מילותיו ברצינות ושומרת את הפה שלי - סגור.
"את רגועה, בתי?" הרופא הזקן שואל אותי וכדי להגיד את תשובתי אני פשוט מניעה את ראשי לאות שלילה, שיבין את הרמז לבד לכך שאני לא מדברת, "רוז, אל תעשי את זה קשה יותר ממה שזה, קדימה..." לוק אומר לי ואני מכוונת אצבע משולשת לפניו. שיזדיין.
"את ממש ילדותית, את יודעת? כל פעם שאת צריכה להתמודד עם משהו כזה את מתנהגת כמו ילדה!"
לוק מטיח לי את זה בפרצוף ואשקר אם אגיד שלא נפגעתי, "אל תדבר ככה, בני, אמרת שהיה לה טראומה, נכון? זה קרה כשהיית ילדה, נכון, בתי?"
אני מהנהנת והרופא ממשיך בדבריו, הפעם מסתכל על כיוון לוק, "טראומה שקרתה לפני הרבה זמן יכולה להשפיע עליה עכשיו ולתת לה להתנהג בעצם כמו אותה ילדה שפחדה מלפני כמה שנים, זה מובן לגמרי ילדי, גם אחיך רודריגו פחד ושנינו יודעים אילו חיים קשים הוא העביר אותי ואת אביך," הוא עוצר כדי לנשום ואז מסובב את פניו אליי ומדבר אליי: "את כבר שמעת אילו סיפורים רודריגו, אחיו הגדול של לוק העביר אותי ואת אביו, עליו השלום, של לוק?"
שוב מניעה את ראשי לאות שלילה ועדיין לא פותחת את פי, הוא צוחק מעט ומתחיל להסביר לי: "הו... אני חושב שזה היה יום גשום, אביו של רודריגו לקח אותו אליי כשהוא היה נמצא על כתפו וניסה להתנער ממנו בכל דרך אפשרית, הוא היה אז קטנטן ולא משנה כמה פעמים אביו ניסה להניח אותו על הכיסא הוא קם וברח. הגענו למצב שהיינו צריכים לנעול את הדלת כדי למנוע ממנו לברוח, פעם אחת היה בשירותים והתחבא, בפעם אחרת נכנס למתחת כיסאות ההמתנה... בקיצור היינו צריכים לנעול את הדלת, כשהיה צריך לפתוח את הפה הוא פתח את הפה וכיוון את לשונו אליי בפרצוף חמוץ, כשהייתי צריך לטפל בשן שלו הוא המציא לי תירוצים על זה שהוא מרגיש בסדר ושאביו סתם לקח אותו לכאן,"
את הסיפור הזה אני שומעת בקשב רב ולפתע לוק קוטע את דבריו של הרופא הזקן ואומר מהצד: "הסיפור הזה מזכיר לי מישהי."
כן, באמת מעניין את מי...
הרופא הזקן ממשיך לספר על אודות רודריגו ואני נותנת לו להמשיך בלי הפרעות: "בכל מקרה, הוא עשה לי ולאביו הרבה צרות אבל עם הזמן שבא לכאן גם כשלא אהב לעשות זאת הוא התרגל והתרגל לכל הדברים האחרים מסביב. תספר לה, בני, יש ממה לפחד?"
"לא."
אני מיואשת ופותחת פי כדי למחות נגדו: "ברור שיגיד שלא! לא הוא התמודד עם רופא שצועק עליו לשבת ומטפל בו בלי הרדמה מזויינת!"
היה נשמע שהרופא הגיע למסקנה כלשהי, הוא פתח את פיו והציע לי הצעה: "ילדתי, בואי נדבר עסקים, אני כבר מעכשיו מרדים אותך והבטחה שלי, וזו הבטחה של רופא שיניים, שאת לא תרגישי כלום ושום דבר כי את תלכי לישון וכשאסיים את הטיפול את תתעוררי ותגלי שהכל היה מאחורייך. מה את אומרת?" הצעה מפתה, בהחלט מפתה אבל אני איאלץ לוותר.
אני סוגרת שוב את פי ומניעה את ראשי לאות שלילה,
"אוקיי, אני מבין," הרופא הזקן מדבר בטון של הבנה ואני נותנת לו להמשיך להציע הצעות, "מה את אומרת על זה, לוק יבוא במקומך עכשיו וישב על הכיסא, אני אעשה לו בדיקה מהירה ותראי בדיוק איך זה יתבצע. מה את אומרת?"
מניעה את ראשי לאות שלילה ואומרת: "אבל לי לא תעשה רק 'בדיקה'!  אתה... יש לי צמרמורת שאני רק מדברת על זה... אתה הולך להכאיב לי..."
"אני לא הולך להכאיב לך, אם תעדיפי הרדמה חלקית אעשה זאת, אם תעדיפי הרדמה כללית גם אעשה זאת, הכל תלוי בך. אני אישית מעדיף את האופציה השנייה שהצעתי, תראי איך לוק מתמודד עם זה ותקבלי אולי קצת אומץ, מה את אומרת?"
"אני... אני לא יודעת..."
"כן." אני מסובבת את פניי אל לוק ורואה אותו עונה במקומי.
"למה אתה עונה במקומי?"
"כי ככה אני רוצה. עכשיו קומי וצפי." הוא אומר בהתנשאות ואני מגלגלת את עיניי וקמה מהכיסא ועוברת לשבת באחד הכיסאות שמונח ליד דלת חדר הטיפול,
"בוא, בני, שב." הרופא הזקן מדבר אל לוק ועושה זאת בתוך שניות צפויות בלי היסוס, הוא יושב על כיסא השיניים הצבוע בטורקיז ואני רואה את הרופא הזקן שם על ידו כפפות לטקס לבנות ומוריד את כיסאו של לוק עד לגובה הנמוך ביותר, הוא מושיט את ידו אל המנורה הלבנה שהייתה תלויה מעל הכיסא והדליק אותה, כיוון אותה אל פיו של לוק הולך לקחת ממגש המכשירים שני כלים שהיו חלק מרכזי בטראומה שלי ואומר ללוק: "תפתח את הפה, בני." לוק עושה כדבריו בלי למצמץ ופתאום אני מרגישה פתטית ורואה עד כמה הפעולה הזאת פשוטה כשאני יכולה לדמיין.
"בוא נסתכל..." הרופא הזקן אומר ללוק ולוק לא מתרגש עצם העובדה שהוא מקרב אל פיו את שני המכשירים האלה שמזמן היו לי רפלקסים של הקאה, לעזאזל, לוק!
הרופא ממשיך לבדוק את השיניים של לוק ואומר לו לבסוף: "הכל נראה מעולה, בני."
הרופא הזקן מסיים את בדיקתו, מעלה את כיסאו לגובה הנורמלי שהיה מלכתחילה ומכבה את המנורה מפניו של לוק ושואל אותי: "רואה, ילדתי? זה לא היה נורא כל כך, נכון?"
"זה היה בהחלט נורא..." אני אומרת לו וכמעט מקיאה על רצפת השיש הלבנה בתוך חדר הטיפול, "רוצה לנסות שוב לשבת בכיסא ולתת לי לטפל בך?"
אני לא יודעת, אני לא יודעת, אני פאקינג לא יודעת!
"לא... אני לא יכולה."
"את כן יכולה, קטנטונת, את רוצה שנעשה את זה ביחד?"
"למה אתה מתכוון?"
"את יכולה לשבת עליי כשאני יושב כבר על הכיסא ולתת לו לטפל בך, בכל פעם שתרגישי משהו, אפילו הכי קטן תחזיקי את ידי ותעצמי את עינייך, אני אספר לך על כל שלב שהוא עושה. מה את אומרת?"
"אוף... לוק..."
"קדימה, קטנטונת... תעשי את זה בשבילי." הוא אומר לי ואז ניגש אל אוזני ומספר לי עוד משהו בלחש: "אם תעשי זאת, אשקול לחיוב לתת לך את הפרס שלך."
אהההה אני יודעת טוב מאוד על איזה פרס הוא מדבר, אולי כן אנסה זאת? פאק איט.
"בסדר..." אני אומרת ללוק ואז מסתכלת על הרופא הזקן, "מעולה, בתי, קדימה." הוא מכווה בידו על הכיסא ואני מבקשת מלוק שישב גם הוא איתי: "אתה יכול לשבת איתי?"
"בטח, קטנטונת."
הוא הולך לשבת על כיסא השיניים ואני מצטרפת אליו כשאני יושבת עליו ומוכנה, פאקינג מוכנה.
"יופי ילדתי, תפתחי את הפה." הרופא מבקש ממני ואני עושה זאת כאשר יש מנורה שמכוונת אל פי והכיסא כבר נמצא בגובה נמוך, אחרי לבטים רבים עם עצמי אני פותחת את פי ועוצמת עיניים בחוזקה, מכאן כבר לוק יסביר לי מה הוא עושה.