כלואה אצלו בלב

פרק 32

•לוק•

תמיד שהיו מציעים לי לעשן, הייתי מסרב, אני לא אגע בזה גם אם ישלמו לי מיליון פאקינג דולר כי אני יודע שאם אגע בזה, אני אתמכר וחיי יהרסו מכל כל הרבה בחינות, מבחינה גופנית, מבחינה בריאותית ומבחינת נראות.
אני יודע שזה לא נראה טוב בעין שרואים איש מאפיה ממשפחה מפורסמת שלא נוגע בסיגריות, הרי כל איש שמחשיב את עצמו כ'חשוב' מעשן סיגריות ומחסל חמש קופסאות או מסניף סמים חופשי, אני שם זין על כולם ומטפח את עצמי.
כשהקטנטונת שלי סיפרה לי על אביה, שהזריק סמים לגופו וגורלו נכרח כמת, הודיתי לאלוהי שתמיד סירבתי לעשות משהו שדומה לזה.
עד כמה שאני יודע, אחיי לא נוגעים בסמים, אולם אנטוניו, אחי הגדול, מעשן אבל לא עושה מעבר לכך ורודריגו גם הוא לא מעשן ונוגע בסמים.
אבל כן, מסתבר שטעיתי.
טעיתי כאשר חשבתי שרודריגו לא נוגע בסמים.

הקטנטונת שלי נרדמת בין זרועותיי, אחרי מה שסיפרה לי, אני מרגיש כל כך חרא עם עצמי ועל כך ש'הרשיתי' שיחטפו אותה, אני מקלל את עצמי בכל רגע ורגע מאז שזה קרה, אני לא מראה לה את זה כדי שלא תשקע בדיכאון אבל אחרי ששיתפה את רגשותיה אני מבין שהיא כבר נמצאת בתוך חור גדול שנקרא דיכאון.
אני מנסה להוריד את ראשה היפה והרטוב המדיף ריח טוב של שמפו בריח קוקוס מבין זרועי, אני מהסס בכל רגע כשאני עושה זאת ומתפלל שלא תתעורר, היא צריכה לנוח, הרופא אמר.
אני מצליח לשחרר את ידי ומניח בזהירות את ראשה על הכרית הלבנה ומכסה אותה בשמיכות הפוך שכיסתה כבר את זוג רגליה, אני מעניק נשיקה עדינה ורכה על מצחה למרות שבא לי לטרוף אותה כמו חיית טרף ויוצא מתוך החדר כשאני סוגר את הדלת.
אני יורד במדרגות אל כיוון הסלון ורואה שם את אנטוניו ורודריגו צופים במשחק הכדורגל שמשודר בערוץ הספורט, "מי משחק?" אני שואל אותם ומצטרף אליהם לסלון, "צ'לסי נגד אברטון." אנטוניו אומר לי ומושיט את ידו אל שולחן הקפה ולוקח חופן של גרעינים ומפצח, "או במילים אחרות, צ'לסי מנצחים." רודריגו אומר וקובע זאת כעובדה, אני לא מתנגד, צ'לסי הם קבוצה טובה, גם אברטון,
"סתום, סתום את הפה." אנטוניו אומר אל רודריגו וזורק עליו את חופן הגרעינים שהיו בידו עד לפני דקה, "היי! טמבל..." רודריגו ממלמל לעצמו ומנער את בגדיו, "תפסיקו שניכם." לעזאזל, הם באמת כמו חתול ועכבר. אני האח הקטן ואיכשהו תמיד אני יוצא יותר בוגר מהם.
אנחנו ממשיכים לראות את המשחק ומרוצים כאשר צ'לסי נתנו גול לאברטון, לא אנטוניו, הוא מעדיף את אברטון.
"תפסיק לצרוח, מניאק." אנטוניו יורה לעבר רודריגו שנראה באופוריה כשצ'לסי נתנו גול ואני מנסה להרגיע ולהושיב אותו בחזרה לסלון אבל לא מצליח כי הוא לפתע מקבל טלפון ואומר לאיש מהקו השני של הטלפון: "הלו? הבאת לי?"
הבאת לי? מה הוא היה צריך להביא לאחי?
"מעולה, אני מגיע עכשיו."
אני רואה אותו מרוצה כשהוא מנתק את הטלפון, מכניס אותו לכיס המכנס שלו ויוצא מדלת הבית בשתיקה שוממת.
"לאן הוא הלך?" אנטוניו שואל ומסתכל עליי.
"אין לי מושג, הוא בטח עושה עוד משהו מטומטם כצפוי."
"כן, אה?" הוא אומר ומגכח תוך כדי ששנינו חוזרים לצפות במשחק הכדורגל.
כעבור 10 דקות אני שומע את דלת הבית נפתחת ורואה את אנטוניו מחזיק בידו מזרק שמלא בחומר כלשהו, יש לי תחושה שאני יודע מה זה אבל מתכחש ובכל זאת שואל: "מה לעזאזל אתה מחזיק?" אני מתקרב אליו, "מזרק. אתה עיוור?" הוא שואל בחוצפה ואני מתעצבן עליו יתר על המידה, "אני יודע שזה מזרק, טמבל. למה אתה מחזיק את זה ומה אתה מתכוון לעשות עם זה?"
"אחד השומרים שלי הביא לי, אחיו משתמש בחומר הזה והייתי סקרן לגלות מה זה יכול לעשות."
"אתה מטומטם? תביא לי את זה." אנטוניו מתערב מאחוריי ומושיט את ידו כדי שיביא לו את המזרק אבל רודריגו מסרב והולך אל כיוון הסלון, "יש לך אישה, מטומטם אחד, מה היא תעשה אם תשתמש בחרא הזה?"
"אני רק אנסה ואדריאנה לא צריכה לדעת מזה." הוא אומר בביטחון ואני שנייה מלירות בו, אדריאנה היא האישה הכי טובה שפגשתי אחרי אליס, אשתו של אחי אנטוניו, אם אדריאנה תדע שבעלה משתמש בסמים ואנחנו לא הגנו עליו, אני בספק אם היא תהיה בקשר איתנו, חבל שאחי המטומטם מתכנן לו תוכנית שנראת תמימה ועל פניו היא הולכת להרוס את חייו.
"תביא לי את הפאקינג מזרק." אנטוניו כבר נשמע עצבני מדי ואני מצדד בו כל רגע מזויין,
תוך כדי שאנטוניו מדבר אל רודריגו, אני רואה את הדפוק מפשיל את שרוולו הארוך ומרביץ באיזור וורידיו עם שתי אצבעותיו במטרה למצוא ווריד ואני מנסה לעצור אותו, "תעצור!" אני מושיט את ידי קרוב אליו כדי לנסות לעצור אותו ושומע את רודריגו אומר לנו: "אני רוצה בסך הכל לנסות!"
"אני אירה בך. אני לא צוחק." אנטוניו אומר לו במלוא הרצינות ואז אני רואה את רודריגו עושה את טעות חייו ומזריק אל תוך עורו את החומר המקולל שנמצא בתוך המזרק ומחייך אלינו חיוך של פסיכופט.
"בואי, גיסה, אל תתביישי." הוא מחייך שוב אבל מאחורינו, אני מסובב את גופי ורואה את רוז מופתעת כשהיא קולטת את אחי הדפוק באמצע פעולת ההזרקה, אני רוצה לגרש אותה לחדרה מהר שלא תקבל התקפי פלאשבק על אביה אז אומר לה בזהירות ופקודה כאחד: "תעלי לחדר."
כאן היא מאבדת אותי ואני מאבד אותה, היה נראה שהיא לא איתי, היא נכנסת ללופ ואני כבר יודע מה עובר בראשה.
רודריגו המטומטם!
"קטנטונת?"
"רוז?"
"רוז?"
"גיסה?"
"רוז!"
אני מנער אותה כדי שתתעורר אבל היא לא נמצאת איתי כרגע.
אחרי שרודריגו גונח מהנאה מתחושת השחרור של הסמים לדמו, אנטוניו ממהר אליו ומוציא את המזרק בחוזקה מתוך ידו ומכניס את המזרק לכיסו ואני עסוק אך ורק בקטנטונת שלי.
"רוז, תעני לי!"
"גיסה?" אנטוניו מגיע אליי ועוזב את רודריגו בפינת הסלון כשיושב על הרצפה ומבואס שהוא לקח לו את המזרק.
לפתע היא מתעוררת מהלופ שנכנסה אליו ואני חושב שהיא לפני התקף חרדה, אני מנסה לתקשר איתה ולראות אם היא בסדר אבל היא עולה במהירות לחדר ואז שומע שהיא נועלת את הדלת. פאקינג שיט.
אני עצבני יותר מדי, אני הולך אל אחי הגדול הדפוק ומעניק לו אגרופים עד שאני בטוח שאני שומע את צלעותיו שנסדקות אבל לא מעניין אותי כלום. בא לי להרוג מישהו.
"היי... היי... אח קטן, תירגע." אנטוניו בא לעזרתו של רודריגו ומרחיק אותי מרודריגו הכאוב, "עזוב אותי!"
אני צועק עליו וממשיך: "הטמבל הזה כרגע הרס לעצמו את החיים."
"אני יודע." אנטוניו אומר ופונה אל רודריגו: "ואתה בחיים שלך לא תיגע יותר בחרא הזה, שמעת?!"
רודריגו לא עונה לו, הוא עסוק עדיין במה שמתפשט בגופו ואני מחטיף לו שתי סטירות להתרעננות.
"בסדר, בסדר!" הוא אומר אל אנטוניו בבוז ואז בזווית עיניי אני רואה את אנטוניו יוצא מהבית במהירות ומשאיר אותי לטפל בטמבל שיושב על הרצפה.
"קום! ילד טיפש. לך לחדר שלך." הוא לא במצב לקום אז בלית ברירה אני מרים אותו ועושה זאת במקומו.
אחרי שאני מכניס את רודריגו לחדרו, אני מגיע אל החדר של הקטנטונת הנעולה בפנים ומנסה לשכנע שתפתח אותה כשקולי עדין.
"קטנטונת? תפתחי לי את הדלת."
לא עובד.
"קטנטונת?"
שוב לא עובד.
"רוז?" אני מתחיל להילחץ. מי יודע אם היא לא התעלפה בפנים?
אני דופק על הדלת בחוזקה, כמה פעמים ושוב היא לא עונה.
אני מתרחק מעט מהדלת ובעזרת כוח גופי פורץ את הדלת ומוציא אותה מהמקום.
אני נכנס במהירות אל החדר ורואה את רוז שכובה במיטה כשעיניה עצומות, אני מקרב שתי אצבעות אל גרונה ומבין שהיא עדיין נושמת. אוקיי, היא התעלפה.
אני מחליט לקחת אותה אל בית החולים, אבל רודריגו כאן, אצ'ידנטה!
אני עוזב את רוז בחדרה והולך אל השומרים שלי שעמדו מחוץ לדלת הבית ואומר להם: "אני יוצא עם אישתי. אני לא רוצה לראות את רודריגו מחוץ לחדר, הבנתם? אם אני רואה אותו בסלון כשאני חוזר, אתם מפוטרים. ברור?"
"כן בוס!" השומרים אומרים פה אחד ואני עולה בחזרה אל רוז ונושא אותה בידיי כשאני יורד שוב אבל הפעם אל תוך המכונית.
אני מניח אותה שכובה במושב האחורי ואז מתקשר אל אנטוניו: "אה, אח?"
"איפה אתה, לעזאזל?"
"הלכתי למעבדה שלנו כדי לראות מה הדפוק הזריק לגופו."
"אני הולך אל בית החולים עם רוז, היא התעלפה והשארתי את השומרים ביחד עם רודריגו. תבוא כמה שיותר מהר לבית."
"בסדר, אח קטן. תעדכן אותי."
אני מנתק את השיחה וחדור מטרה להגיע אל בית החולים כמה שיותר מהר.
לעזאזל, רודריגו, לעזאזל!