כלואה אצלו בלב

פרק 13

•רוז•

כעבור 10 דקות ששנינו נמצאים בתוך מכוניתו, אנחנו מגיעים למקום שרצה ללכת ואז יורד מהמכונית בציפייה שגם אני ארד, אבל אני נשארת בתוך הרכב בפחד משתק. לעזאזל עם המשפחה הזאת.
"רדי." הוא פוקד עליי ואני לא עושה זאת, עם כל הכבוד ללוק מנצ'יני, הפחד שלי כרגע מלהיהרג יותר גדול מהפחד שלי ממנו.
"אמרתי רדי." נמאס לי. "לוק תעזוב אותי! אני לא במצב של לצאת באמצע החיים ולשכוח מהאסון שקרה לי עד לפני 5 שעות."
"את יורדת עכשיו או שאני מוריד אותך בכוח."
הבנתי, אני מדברת לקיר. אני עדיין נשארת במכונית עד שנראה היה שמאבד את סבלנותו ומתקדם לכיוון דלת המכונית שבצד שלי, "לא, רק לא זה..." אני אומרת ועוד לפני שאני מצליחה להשלים את המשפט, הוא משחרר את החגורה שלי ואוסף אותי כאילו אני פאקינג שק תפוח אדמה על כתפו.
"עזוב אותי! תוריד אותי!" אני צורחת ולא אכפת לי שכולם ישמעו אותי, "שקט." הוא מורה עליי ומוריד אותי כשאנחנו מגיעים למקום עם שדה ירוק.
אני מופתעת מהיופי שנגלה לנגד עיניי ונרגעת בתוך שניות ספורות, אני כמובן מסתכלת לכל צדדיי ומנסה לזהות בן אדם חשוד עם נשק אבל מוצאת רק את שומריו של לוק, יש כאן אנשים שישמרו עלייך, תנשמי, רוז, אני חושבת לעצמי ומנסה להירגע תוך כדי, "למה הבאת אותי לכאן?" אני מתחילה לחשוב על המראות הקשים שראיתי בביתי ועיניי מתחילות לדמוע שוב, "את צריכה לצאת קצת מהבית, לנשום אוויר ולראות שלא יהרגו אותך, כמו שאמרתי - את בטוחה איתי. אני לא אתן לדבר להכאיב לך ולפגוע בך." אני חושבת על המקרה בבית החולים, כן, בטח... "ראיתי איך אתה לא נותן לדבר לפגוע בי." אני מחליטה להיות עוקצת, רק ככה אני מגוננת על נפשי, אני לא אפתח בפניו היום, ובכלל.
"מה זאת אומרת?" הוא שואל ברצינות ואני עונה לו: "כשדחפת אותי לחדר האחות וביקשתי ממך לא לעשות זאת, כן עשית דבר שפגע בי והכאיב לי."
הוא צוחק צחוק מרושע ואז אומר לי: "את ציפית ממני לתת לך לברוח במקום לקבל את התרופות שאת פאקינג צריכה?!" קולו הופך לעצבני, "אמרתי לך שאני שונאת מחטים, ובפעם השנייה, אחרי שאמרתי לך את זה, אתה דחפת אותי לשם כשהתחננתי אליך שלא להיכנס לשם."
"אנחנו לא ננהל שיחה על פאקינג מחט מזויינת!" הוא שוב צועק ואני מחזירה לו בצעקה: "אתה לא יודע את הסיבה שאני שונאת מחטים, אחרי איך שדחפת אותי לשם, גם לא מגיעה לך הסיבה לדעת! בתור מי שהיה צריך להיות בעלי, ציפיתי ממנו לקצת יותר רחמים מאשר לזריקת זין!"
אני בוכה תוך כדי שצועקת ורואה את אבא שלי, אני רואה אותו מולי עכשיו שוכב על אחד העצים ומכניס לעורו פאקינג מזרק מלא בהרואין ומתענג על כל רגע שדוחף את המחט עמוק יותר בעורו. יש לי רצון להקיא.
"אני לא יכולה..." אני קמה במהירות בזעזוע ממה שראיתי מולי תוך כדי שאני ממלמלת משהו והולכת לכיוון מכוניתו של לוק.
"היי, היי, תעצרי." הוא קם ממקומו ומצליח לצמצם את הפער בינינו, "עזוב אותי, לוק. אני לא יכולה."
"מה את לא יכולה? דברי איתי!" הוא דורש ואני שנייה מלספר לו אודות אבי ואני ממש לא חושבת שמגיע לו לדעת את זה.
אני מנסה להשתחרר מאחיזתו עד ששוב, מקרב את גופי לגופו ומחבק אותי חזק כאילו חייו תלויים בשלי ואני מתפרקת. זאת הפעם השנייה שאני חושפת את השריטות שלי מולו.
"תדברי איתי קטנטונת, אני כאן להקשיב ולהכיל אותך."
אני לא רואה לאן אנחנו הולכים כי אני שקועה בחזהו אבל אני מרגישה שמוביל אותי למקום שאפשר לדבר בו במקום שקט ואני אחריו.
"בואי שבי." הוא מניח אותי על ספסל שנמצא בקרבת מקום שהיינו לפני שהשיחה התפרצה למקום לא נעים ואז גם הוא מתיישב ושותק, מחכה לתגובתי.
אני מנגבת את אפי ומתחילה לדבר: "אבא שלי..." אני אומרת ולא יכולה להמשיך מעבר לזה, אבל הוא מחכה בסבלנות כמו גבר אמיתי.
"הוא היה מכור." אני אומרת ואז הוא שואל אותי: "מכור?" אני משיבה לו בחזרה: "סמים. הוא הזריק כל חומר שהיה מגיע לידו, גם כשהיה ראש המאפיה במשפחה שלי, לא עניין אותו ענייני הפשע, רק הזריק חומרים לגופו המסכן."
אני לא מאמינה שנפתחתי בפניו ככה, עשית טעות גדולה, רוז גאלו. הוא עכשיו ישתמש בזה נגדך.
אני מסלקת במוחי את המחשבה הזאת, אני מעדיפה לא להתמודד עם זה עכשיו...
"אני מבין, קטנטונת." הוא לא יכול להבין אותי. לא הוא התמודד עם מראות של ילדה בת 7 ורואה את אביה שמזריק סמים לידה, אף אחד לא יבין אותי אלא אם הוא עבר את זה.
"קטנטונת, אם תחלי ויצטרכו להזריק לך משכך כאבים לווריד, אי אפשר יהיה למנוע את זה, זה יעזור לך. את מבינה אותי? אני אהיה איתך בכל רגע, אבל אני לא אתן לך לחמוק מזה, את תיאלצי להתגבר על פחדך." הוא אומר ואני כועסת עליו ועל עצמי על שסיפרתי לו בכלל מלכתחילה.
"למה ציפיתי שתעזור לי להתחמק מזה בכלל..." אני ממלמלת בשקט אבל הוא שומע זאת וממהר לענות לי בזמן שמלטף את פניי בעדינות: "אם אישתי תחלה, אני לא ארצה שתישאר חולה, אני ארצה שתחלים גם אם יעשו לה דברים שיכאבו לה. אני אנסה להשכיח ממנה כל כאב גם אם זה תלוי בחיי."
אני לא מתעודדת משום דבר שאומר, אם כבר אני יוצאת יותר פגועה מיציאה שהייתה אמורה לעודד אותי בכלל מלכתחילה.
אני מניחה ששם לב לפניי כי אז פתח את פיו ושינה את נושא השיחה ב360°, "את רוצה גלידה, קטנטונת?" לא ממש לא בא לי כרגע.
"לא, תודה." אני נשארת מנומסת למרות שהוא לא צריך לקבל יחס כזה.
"אנחנו יצאנו כדי לנסות לעודד אותך. מה את אוהבת לעשות?" הוא שואל בחמימות ואני ממשיכה בטון רגוע משהיה עד לפני חמש דקות: "אני אוהבת לראות סרטי רומנטיקה." טון קולי נלהב ואני לא יודעת מה קורה, "אילו סרטים?" הוא שואל ואני עונה לו: "'גריז', 'טיטאניק', 'ריקוד מושחת', 'אישה יפה', שאמשיך...? אני מסתכלת עליו במבט מחוייך שקצת גורם לי לשכוח מהאבל שאיתו אני מתמודדת, אולי אחרי הכל יציאתו דיי מצליחה לעודד אותי?
"הבנתי." הוא אומר ומסתכל עליי במבט כמעט חצי מחוייך, היה נראה שמתכנן משהו במוחו אבל לכו תבינו גברים.
"ואיזה סרטים אתה אוהב?" אני מחליטה לשנות את כיוון הדיבור אליו, "אני לא רואה סרטים, אני רוב היום עסוק בענייני המאפיה, אבל בכמות הפעמים הספורים שאני נמצא מול הטלוויזיה היא מול ערוץ הספורט, כדורגל." הוא אומר ואני חושבת לעצמי עוד גבר טיפוסי.
"ומה אתה הכי מפחד?" אני רוצה להכיר את הגבר שאיתו אני מתחתנת, כן, השלמתי כבר עם גורלי.
"אני לא מפחד מכלום." הוא אומר ואני לא מאמינה למילה אחת שיוצאת מפיו, "אין סיכוי. אתה חייב לפחד ממשהו." אני אומרת במטרה לעודד אותו לענות לי ולבסוף אומר: "מות האנשים שאני הכי אוהב." אני מחליטה להיות קצת מציקה, "אם אני אמות, יכאב לך?" אני שואלת בחיוך ואלוהים יודע מאיפה הוא יצא פתאום. "אם תמותי, לא תהיה בשבילי סיבה לחיות." הוא אומר ואני ממלמלת "פאק." בשקט. עד כדי כך אני חשובה לו?
וממה את מפחדת? הוא מעביר אליי את רשות הדיבור במהרה מחשש שאעמיק בליבו יותר ממה שצריך בשלב כזה.
"אתה מבטיח לא לצחוק?" "תלוי." הוא אומר ולי בא למות מרוב בושה אז אני שותקת.
"נו. תגידי כבר."
"מרופאי שיניים." לא עוברות חמש שניות ואז צוחק לי צחוק מאולץ בזמן שאני לא מאמינה שסיפרתי לו את זה.
"אוי קטנטונת, יש נושא אחד ברפואה שלא תפחדי ממנו?"
"תהיה בשקט." אני רוטנת ובועטת ברגלו.
"פלטתי יותר מדיי, אני רוצה לחזור הביתה, בבקשה." אני אומרת והוא לא מתווכח, שנינו הולכים קצת ברגל לכיוון מכוניתו ואז נכנסים שקיימת בינינו שתיקה מביכה. לעזאזל מתי זה ייפסק?