כלואה אצלו בלב

פרק 18

•לוק•

אני מסתכל עליה ומתהפנט.
כמה שהיא אלילה, זה פשוט לא להאמין.
היא יושבת בכורסה הכחולה והחיוורת של בית החולים, עיניה עצומות ואני מניח שהיא נמצאת בחלומה השביעי לפחות, אני עוזב את האלילה שלי במנוחה ועובר להסתכל לשמאלי ורואה דרך החלון השקוף וללא התריסים את השמש העולה בשמיים,
אני מרגיש הרבה יותר טוב, אני אמור להוריד את התחבושת בעוד יומיים ובינתיים אני נמצא איתה.
רודריגו אמור להשתחרר היום מבית החולים, אנטוניו עוזר לו לעשות את הסידורים האחרונים לגבי שיחררו, דאגה של אח גדול, אני מניח. שניהם אמורים לחכות לי בפתח בית החולים עם המכוניות והשומרים שלנו.
לא סיפרתי לרוז על כך שאני הולך להיכנס בבן זונה כל כך חזק ולחסל את סיכויי הדורות הבאים שלו, אם אגיד לה, היא כמובן תעצור אותי בכל כוח שיידרש, הבחורה שלי חזקה יותר ממתאבק סומו.
לא יצאתי מהחדר כבר שבוע, רוז לא נותנת לי לצאת מהמיטה. אני לא חושב ויודע כלום,
רק דבר אחד אני יודע - הסוף של המניאק ממשפחת מסארו מגיע היום.
אני מפנה את מבטי שוב אל הקטנטונת שלי, מתקדם לכיוונה, נושק על מצחיה וקם מהמיטה.
אני שם את חולצת הטי שירט השחורה שלי, נועל את נעליי ויוצא מהדלת לא לפני שאני לובש את הז'קט השחור שלי, אני יוצא מפתח החדר, מציב מחוץ לחדרה ארבעה שומרים ונותן הוראות ברורות לשמירת ביטחונה וגם אזהרה קטנה למי שלא יצליח לעשות את עבודתו - מי שמפשל סופו באדמה.
אני נכנס לפתח המעלית ויוצא כאשר אני מגיע לקומת הקרקע ורואה את שניי אחיי מחכים לי בקוצר רוח ומרוצים כאשר רואים אותי.
"אתה בא לכייף, אח קטן?" רודריגו שואל אותי ואני מסתכל עליו ועונה בחיוך זעיר: "מת לעשות קצת כיף."
אנחנו נכנסים למכונית ונוסעים לכיוון ביתו של הבן זונה. הגיע אלינו מידע מודיעיני לגבי הימצאו של לוצ'אנו מסארו והגיע הזמן שישלם בחייו על הנזק הנפשי שעשה לאישתי.
כעבור 45 דקות בערך של נסיעה, אנחנו מגיעים אל ביתו של החלאה כשמאחורינו נמצאים ארבעה מכוניות מלאות בשומרים חמושים, תחילה אנחנו פושטים על חצרו, הורגים כל שומר אפשרי שאנחנו רואים, אין לי מעצורים, בעיניים שלי יש רק תמונה אחת שיש בה את הראש של לוצ'אנו שמנותק מגופו המגעיל.
אחרי שאנחנו מסיימים להרוג את הברווזים שנמצאו בחצר, אנחנו נכנסים לביתו בנשקים שלופים וכשמאחורינו מתקבצים כל שומרינו.
"נו באמת... אתם כן חיים בסוף? קיוויתי שמתתם עוד בכנסייה." לוצ'אנו אומר בגילגול עיניים ולי יש רצון חזק לראות אותו כרגע עם חור בצורה של כדור במצחו, שומריו סביבו מתחילים להתגונן מפנינו וגם הם נמצאים עם נשקים שלופים, הפעם עלינו.
"אם הייתי מת, כנראה שלא הייתי מספיק להגיע ללוויה המחורבנת שיעשו לך. אני בספק אם תהיה לוויה בכלל, יש סבירות גבוהה שלא ימצאו את חלקי גופך שיכולים להחליף שומן של חזיר." אני אומר וחיוך נמתח על פניי, "עשיתי כניסה מיוחדת ומעולה לחתונה שלך, אתה לא חושב?" הוא מחייך את חיוכו ואפשר היה לראות את שיניו, שחורות ורקובות ככל הנראה מעישון יתר של סיגריות מסריחות.
"ואני אעשה לך ווידוי הריגה מעולה, תהיה בטוח." אני אומר ושומע ירייה מתוך קנה של אקדח לשמאלי, רודריגו הוא זה שירה, אין הפתעה בכך.
אני מסתכל שוב לכיוון החלאה ורואה את השומר שעמד לצידו - כבר לא בין החיים.
מבטו של לוצ'אנו נשאר עדיין רגוע ואני דואג שמבטו יפסיק להיות כזה, אנטוניו מצידי השני יורה בנשקו ומכוון על עוד שומר שעמד גם הוא לצד לוצ'אנו,
"בחור צעיר... כדאי לך לא להמשיך לעשות זאת."
"מה תעשה לי?" אני שואל ומצפה לתגובה.
"מה שעשיתי בחתונה שלכם, היה רק ההתחלה למה שאני מסוגל לעשות." הוא אומר בביטחון.
"אתה מאיים עליי?" אני שואל אותו ושומע בצד אוזניי את אחים שלי צוחקים בקול, "שמעת אותו, אנטוניו?"
"בהחלט שמעתי, אח גדול."
"אתם רוצים להראות לו למה אנחנו מסוגלים?"
"אני אומר, למה לא?" רודריגו אומר לנו ואני מתחיל להינות מכל העניין הזה.
בתוך שניות ספורות אנחנו מתחילים בקרב יריות שכולל את כל שומריו של לוצ'אנו על הרצפה ודמם יצר שלולית ענקית שהתרכזה סביב כסאו של לוצ'אנו.
"מה אמרת? אני שואל אותו כאילו לא שמעתי מילה ממה שאמר לפני שלוש דקות.
הוא מגמגם מול הפרצוף שלי ואני נהנה מכל רגע.
"אתה יודע מה? אני לא מכיר את הבית שלך, אולי תעשה לי סיור במקום?"
"מה?" הוא שואל ללא ידיעה ואני חוזר על דבריי שוב: "תעשה לי סיור בבית."
"או... אוקיי." הוא אומר בזהירות וקם מכסאו בכוונה לעשות לי סיור בבית.
"שם זה המטבח, כאן זה הסלון, למעלה יש את האמבטיה, חדר השינה ואת המחסן..."
"עצור. תראה לי את המחסן."
"למה?" הוא שואל ואני מזהה על פניו הבעת חשש, "כי אמרתי."
הוא לא מתווכח ועולה במדרגות ביחד איתי ועם שני אחיי.
"הנה." הוא מצביע אל פתח המחסן ונכנס ראשון, אני רואה את המחסן ומתפעל מהכמות העצומה של הנשקים שנמצאים אצלו במחסן, נשקים מסוג: קלצ'ניקובים, רוביי ציד, גרזנים, אקדחים, רימונים, אבל עיניי רואות רק את הגרזן.
"תביא לי אותו." אני דורש ולא מחכה שנייה,
הוא ניגש אל קיר האקדחים ותולש את הגרזן שהיה דבוק אל הקיר,
הגרזן מגיע לידיים שלי ואני נהנה כאילו הביאו צעצוע לילד בן 4, "צא." אני שוב אומר בטון קר והוא עושה כדבריי.
"נו אז? לאן ניקח אותו?" רודריגו שואל אותי ואת אנטוניו בשעשוע, "אני אומר... ליער. דיי מתאים לסיטואציה, לא חושבים?" אני פונה אליו בחזרה, "רעיון..." אנטוניו מוסיף וכולנו מחליטים ללכת על זה.
"רגע... בואו נסגור את זה בינינו..." לוצ'אנו אומר תוך כדי שמרים את כפות ידיו בכניעה, "שקט." אני צועק עליו אבל נשאר רגוע, "אתה בא איתנו." אנטוניו אומר, הוא ניסה להתנגד אבל לא באמת היה לו ברירה, לבסוף הוא בא איתנו.
אחרי הליכה קצרה מביתו של החלאה אנחנו מגיעים אל היער הגדול ושם אנחנו מתמקמים במרכז היער, אני ואחיי הולכים בראש הטור, לוצ'אנו מצטרף אלינו וכל השומרים נמצאים מאחורינו.
"ועכשיו, אני מציע לך שתי דרכים למות בהן, דרך אחת, אני משסף את גרונך ומשאיר אותך לדמם למוות בידיעה שלדובים הלילה יהיה מה לאכול, דרך שנייה, אני יורה לך בשתי הרגליים ורוב הסיכויים שלא תוכל לצאת מכאן בזמן, וגם כשתמות אתה תהיה מאכל לחיות טרף. במה אתה בוחר?"
"רגע... רגע, אל תעשה את זה."
"אתה אמרת לנו לא להמשיך לעשות את זה, אנחנו רק הראינו לך מה אנחנו מסוגלים לעשות. קדימה, תבחר. אין לי את כל היום."
"רגע... שנייה!" הוא צועק ונלחץ, אני ההפך הגמור ממנו, משתעשע.
"אני אעשה אנדנדינו." אני אומר ומחייך לכיוון רודריגו ואנטוניו, "לא! רגע..."
אני לא מקשיב למילותיו ומתחיל לשיר: "אנדנדינו סוף על הקטינו, סוף על הקטיקטו אליק בליק בום..."
"רגע!" "... בום בום בום, פתח את האלבום, שם תראה אותי, ביום הולדתי, המלך אמר לספור עד 10 1... 2... 3... 4... 5... 6... 7..." "תחכה!" "... 8... 9... 10." הבחירה יצאה על האפשרות הראשונה, שיסוף גרונו.
אני לוקח סכין בשר שלקחתי ממטבחו של החלאה, מוציא אותה מכיס מכנסיי ומחליק את הסכין על גרונו.
בזמן שאני מחליק את הסכין על גרונו, דמו המגעיל משפריץ עליי, אני מחייך בהנאה תוך כדי שאני עוצם את עיניי, לבסוף אני פותח אותם ורואה שהוא מנסה לחסום עם ידיו את חיתוך גרונו אבל ללא הצלחה, הוא נופל ומת.
"יאללה, היינו פה?" אני אומר לכיוון האחים שלי, "כן, עוד ריחו המגעיל יידבק לבגדים שלי."
אנטוניו אומר ואנחנו יוצאים מהיער ביחד עם השומרים והולכים לכיוון המכונית, ומשם נוסעים אל הקטנטונת שלי שמחכה בבית החולים.