כלואה אצלו בלב

פרק 8

•רוז•

עברו שלושה ימים מאז הפעם ההיא שהאידיוט לקח אותי לבית החולים כשבכלל לא הייתי צריכה, מצבי השתפר מאז ואני מרגישה כמו חדשה.
אני יושבת בסלון כשאני כמעט על מצב שינה מרוב שיעמום, אני מביטה מעל הטלוויזיה לכיוון השעון הגדול ואז רואה שהגיע שעת הצהריים ואיתו השמש הקורנת והבריאה שלי, אני רצה במהירות לכיוון חדרי מחשש שאפספס אותה ומחליפה לבגד ים, הפעם את בגד הים הורוד שלי ובנוסף לוקחת איתי מגבת ויורדת לכיוון הבריכה.
כשאני יוצאת מדלת הבית אל כיוון החצר אני סוף סוף נושמת אוויר טבעי ולא אוויר מעובד, אני יושבת על אחת ממיטות השיזוף וכמובן לא שוכחת למרוח על פניי קרם הגנה, אף אחת לא רוצה קמטים בגיל 30.
אני ממשיכה לשכב על מיטת השיזוף שאני שומעת בחצי אוזן דלת נפתחת.
אם דוד ברונו נמצא בבית אז... לא בבקשה שזה לא יהיה הוא.
"שלום קטנטונת." הוא מגיח מאחוריי משום מקום ואני נבהלת.
"דפוק, הבהלת אותי."
"את באה לשחות?" הוא שואל בקלילות ואני מסרבת כמה שיותר מהר.
"לא. אני לא רוצה." אני אומרת וממשיכה לשכב על מיטת השיזוף.
הוא מושך אותי לכיוון הבריכה כשהיא מטר ממני ואני מנסה בכל כוחותיי להישאר על המיטה.
"אתה ילד קטן? עזוב אותי!" אני צועקת לו אבל הוא ממשיך.
"אני לא יודעת לשחות!" אני נבוכה וכששמע על זה הוא עצר והרפה מיידי, תודה לאל.
"את רוצה שאני אלמד אותך? אני מורה נפלא בכל מיני תחומים..."
"לא, אני לא רוצה שתלמד אותי." אני אומרת ומגלגלת עיניים.
"קטנטונת, את צריכה להיות מוכנה לירח הדבש שלנו. אנחנו נלך למקומות ימיים ואני לא רוצה לראות את אישתי שומרת על פאקינג תיק, אני רוצה את אישתי איתי בתוך המים."
"אני מפחדת לטבוע." אני אומרת ומרגישה עוד יותר מובכת.
"העומק כאן הוא 1.80, אל תדאגי, אני לא אתן לאישתי לטבוע כאן."
זו הפעם הראשונה שהוא קורא לי בשם הזה, 'אישתי', תמיד זה היה קטנטונת אז מה פתאום 'אישתי'? אני חושבת לעצמי ותוך כדי גופי מתחיל לפרפר מהתרגשות.
לבסוף אחרי לבטים רבים אני מחליטה לתפוס אומץ ולהיכנס לבריכת השחייה.
"ככה אני אוהב אותך." הוא אומר ותוך כדי מוריד את חולצתו הלבנה.
אני לא יודעת למה, אבל אני מסתכלת עליו כשהוא מוריד את חולצתו וחושף את השרירים שלו שנראים כאילו עוצבו ידנית בידי אומן מפורסם.
"להביא לך משקפי שמש? לפחות תסתירי את העובדה שאת מביטה בי." הוא אומר ולי בא למות מרוב בושה.
אני יוצאת ממחשבותיי כאשר הוא קופץ למים ומהדף הקפיצה שלו רוב המים עפו עליי.
אני יורדת במדרגות הבריכה ונעצרת במדרגה השישית, פה זה כבר היה יותר מדי עמוק בשבילי.
"בואי תתקדמי. אני מחזיק אותך."
הוא מתקרב למדרגות ואני יורדת כשאני מעלה את ראשי למעלה כמה שאני יכולה בכדי לא לטבוע.
אני מפסיקה לדרוך על המדרגות כשאני מרגישה שאין מתחתיי כלום, "אני מחזיק אותך, עכשיו תניעי את רגלייך קדימה ואחורה." אני עושה כדבריו ועוקבת אחרי כל מה שהוא אומר.
"יופי קטנטונת, אני מחזיק אותך עכשיו על הבטן, אני רוצה שתחתרי עם ידייך תוך כדי שאת מורידה את הראש ועוצרת את הנשימה לשלוש שניות ואז מעלה את הראש שוב, בסדר?"
אני מהססת מפחד אבל בסוף מהנהנת ועושה את זה.
"א... אמא... אמ..."
"אל תדברי. תעצרי את הנשימה שלך ותחתרי כמו שאמרתי לך.
אני ממשיכה לעשות כדבריו עד שבאיזשהו שלב אני כבר לא מרגישה זוג ידיים מחזיקות אותי.
"איפה אתה? אתה מחזיק אותי?" אני שואלת בהיסטריה עד שהוא אומר לי לא בגאווה ואני מבינה
שהצלחתי להתקדם בשלב השחייה ל'מחסרת ידע' ל'מתחילה'.
אני עוצרת את החתירה אבל רגליי ממשיכות לנוע במים ואין מאושרות ממני, הוא עומד לידי ומסתכל עליי במבט גאה ואז מתקרב אליי תוך כדי שפותח את ידיו כדי לחבק אותי ואני מאפשרת לו, בפעם הראשונה מאז שהכרנו.
אני מאשימה את הכלור שהתפשט בבריכה כי ברגע שיצאנו מהחיבוק, הוא מתקרב אליי ומנשק אותי.
בחיים לא התנשקתי ולא התנסתי עם אף אחד אחר וזה היה קשה.
אני נעצרת בזמן שהוא מנשק אותי כאילו הייתי דג מלוח ותובע בעלות עליי כאשר טורף אותי עם פיו ומלקק את לשוני, אני לומדת אט אט איך לעשות את זאת בזמן ששפתיו ולשונו מעבירים לי שיעורים פרטיים.
"פאק." הוא אומר בזמן שמנשק את פי ואני מחזירה לו בגניחות הנאה.
"את כל כך טעימה..." הוא אומר בחושניות בזמן שאני ממשיכה לנשק את פיו ביסודיות, "גם אתה..." אני אומרת ומתחננת לעוד אבל לפתע הוא עוצר ומתרחק בזמן שאני עדיין ממשיכה להניע את רגליי מתחת למים ואומר לי: "לא תקבלי עוד. תצטרכי להמתין לאחר החתונה, אני רוצה לראות אותך מורעבת, קטנטונת." הוא מחייך את חיוכו ויוצא מהבריכה.
מה לעזאזל קרה הרגע?
אני רואה אותו יוצא מהבריכה וניגש למיטת השיזוף שהייתי בה, שם את חולצתו הלבנה ונכנס אל תוך הבית.
אני יוצאת מהבריכה, תולה מסביב לאגני את המגבת ונכנסת אל תוך הבית כשבראשי נמצאים לפחות 100 סימני שאלה.
אני מנסה להספיק לראות אותו אך כשאני נכנסת לבית אני שומעת בחצי אוזן את הדלת נסגרת. נוכל.
אני מוותרת על הרצון לרוץ אחריו ולשאול אותו מה זה היה ואני עולה במדרגות לקומה השנייה לכיוון המקלחת.