כלואה אצלו בלב

פרק 38

•רוז•

אני עוצמת את עיניי כשאני שומעת את הרופא הזקן שם על ידיו את הכפפות שעושות לי צמרמורת בכל הגוף, אני שוכבת על לוק ששוכב על הכיסא הטורקיזי
ומרגישה את חום גופו ומסניפה את ריחו, מנסה להירגע איכשהו ממגעו, הוא עוטף את גופי כשידיו משולבות על בטני ומחממות אותי,
"תפתחי את הפה, ילדתי." עיניי עצומות ופי סגור, לא רוצה להיפתח, אני שומעת כעבור דקה שוב את הרופא מבקש ממני ושוב אני לא עושה זאת.
אני לא יכולה.
"קדימה קטנטונת..." אני שומעת את לוק לוחש באוזני, "תעשי את זה בשבילי."
אני פוקחת את עיניי, לעזאזל איתו! אני פותחת את פי וסוגרת אותו אחרי שנייה, ואומרת: "אני לא יכולה לעשות את זה! אני לא יכולה!"
אני שומעת את הרופא הזקן נאנח ושואל אותי: "מה אני יכול לעשות בשביל שלא תפחדי?"
"להוציא אותי מכאן, אולי?!" אני צועקת,
"אני לא יכול לעשות את זה ילדתי..."
גם לוק פולט אנחה של ייאוש ואני מחליטה להוציא אותו מהחדר ולדבר עסקים עם הרופא כמו שאני יודעת.
"לוק, אתה יכול לצאת מכאן? אני רוצה לדבר עם הרופא לבד." אני מסתובבת אליו ושואלת אותו,
"מה את כבר מתכננת?" הוא שואל בחשדנות ואני דואגת לבטל אותה, "כלום. תצא בבקשה."
הוא מסתכל על הרופא הזקן בשאלה וכשרואה את הדוקטור מאשר לו שיצא במנוד ראש קטן, הוא קם מהכיסא ויוצא מהדלת לא לפני שפונה אל הרופא ואומר לו: "אם היא מדברת ללא הפסקה, תשתיק אותה עם זה." הוא מחווה עם סנטרו אל השידה מאחורי הרופא לעבר דבק המסקיינטייפ האפור והעבה, מניאק! כשאני חושבת שהפסיק לחלק פקודות פה לחיילים הוא שוב פותח את פיו המעצבן ואומר: "אם לא נעים לך לעשות זאת, תקרא לי ואני אעשה את זה, אני יותר מאשמח." הוא מחייך לי חיוך זדוני ויוצא מהחדר כשסוגר את הדלת.
אני מבינה שאני והרופא הזקן נשארנו לבד אז אני מחליטה לדבר איתו ישר ולעניין: "תקשיב, תקשיב, תקשיב, בוא נעשה ככה, אתה עכשיו תגיד ללוק שבדקת אותי ותשחרר אותנו, אני אגיע הביתה ואשתה כדור נגד כאבים ואלך לישון, בבוקר אני אקום כמו חדשה והנפיחות תעבור לי. מה אתה אומר?"
אני רואה אותו צוחק מעצתי בזמן שאני נשארת רצינית לחלוטין ושואלת אותו: "לא סיפרתי בדיחה."
"אוי ילדתי..."
"למה אתה צוחק?! אני לא צחקתי!"
"אני לא יכול לשחרר אותך, ילדתי."
"אבל למה?!"
"כי אם אני אשחרר אותך עכשיו, יכאב לך יותר ממה שכבר כואב לך עכשיו. תתני לי לעזור לך ילדתי."
"אני לא יכולה לעשות את זה... אני לא יכולה."
אני שניות ספורות מלהתפרק בבכי, "אני לא יכולה שמאיצים בי לעשות את זה."
"אני יכול להגיד לך משהו?" הרופא שואל בקול רך ואני מהנהנת, "לוק עושה את הכל בשבילך, נכון, הוא מאיץ בך לעשות את הפעולה שאת הכי מפחדת ממנה, אבל הוא עושה את זה אך ורק בשבילך ובשביל הבריאות שלך. אני לא יודע אם הספקת להכיר את לוק, אני מכיר אותו מאז שהיה קטן, לוק תמיד מהאנשים שיעשו הכל כדי שלאחרים יהיה טוב גם אם זה אומר שהוא יפגע בעצמו.
סיפרתי לך על רודריגו שפחד בכל פעם שהגיע לכאן, כדי להראות לרודריגו שאין ממה לפחד הוא עשה את אותה הפעולה שעשה בשבילך היום, תאמיני לי ילדתי, הוא רוצה אך ורק את טובתך."
"אני לא רוצה אותה. אני מתחננת אליך. אני רוצה לצאת מכאן, לשתות כדור וללכת לישון במיטה שלי. תשחרר אותי. בבקשה."
הרופא הזקן פותח את פיו לענות לי אבל נעצר כששומע ורואה את דלת חדר הטיפול נפתחת ולוק עומד שם ואומר: "את מוכרת לו בית? על מה לעזאזל את מדברת איתו הרבה זמן?"
"בדיוק שאלתי את הרופא אם יש לו חומר הרדמה להביא לי בשבילך. היית חייב להפריע?"
אני עונה ללוק בביטחון כאילו לפני רגע לא התחננתי לרופא הזקן שישחרר אותי, הוא מתקרב אליי בצעדי ענק ופונה אל הרופא בשאלה: "על מה היא דיברה איתך?"
אני מיד נכנסת לדבריו לפני שהרופא עונה לו, "למה זה אמור לעניין אותך?! זה ביני לבינו. נכון?" אני מסתכלת בתקווה על הרופא הזקן שימשיך אותי, בבקשה, בבקשה, בבקשה, "כן, החלטתי לשחרר אותה להיום, היא צריכה לנוח קצת..."
"מה?!" אני ולוק שואלים פה אחד, "אה... כאילו... כן הוא אמר לי שהוא משחרר אותי ואז אתה נכנסת והפרעת."
"שבי בשקט." הוא מורה עליי ואני יושבת בחזרה על כיסא השיניים ושותקת כמו ילדה בת חמש, נותנת לו ולרופא להמשיך לדבר.
"מה לעזאזל?!" לוק שואל את הרופא הזקן בעצבים והוא מתגונן כשאומר: "אני לא סיימתי לדבר. אמרתי שאני משחרר אותה להיום והיא חוזרת לכאן מחר."
הפעם אני זאת שעצבנית, "מה?! אין סיכוי! אני לא חוזרת לכאן!" לא נראה בכלל שהרופא מתרגש מדבריי כי אז אומר לי: "תחשבי על מה שדיברנו, ילדתי."
"לא! אני לא חוזרת לכאן!"
"הרופא שיחרר אותך להיום, קטנטונת. מחר את מגיעה לכאן בלי להתווכח."
"לעזאזל!" אני צועקת באמצע חדר הטיפול ואפשר היה לשמוע את ההד שהתפזר בכל החדר, "אני לא מגיעה לפה! מה אתה לא מבין?!"
"אני חושב שהשאלה הפוכה, קטנטונת, את זאת שלא מבינה. אמרתי לך שבענייני בריאות לא מתווכחים איתי. מחר את מגיעה לכאן. איזה שעה להיות כאן דוקטור?" הוא שואל את הרופא בהתעניינות ועונה לו בחזרה: "תשע בבוקר. תחכה כאן רגע, בני, אני צריך לדבר איתך."
"מה?! לא! לא!" אני מתנגדת בתוקף על הימצאותי פה מחר בשעה תשע בבוקר.
כשלוק שומע מהדוקטור שיישאר בחדר, הוא מגרש אותי מחוץ לחדר ואומר לי לחכות בחדר ההמתנה עד שהוא יסיים את שיחתו.
"קדימה. סיימת פה, צאי." לוק מורה עליי לצאת מחדר הטיפול לכיוון חדר ההמתנה וסוגר את הדלת מאחוריי, כעת לוק והרופא הזקן נשארים לבד בחדר הטיפול ואני נשארת לבד בחדר ההמתנה.
כעבור חמש דקות לוק יוצא מחדר הטיפול, נראה מבולבל ומיואש, אני לא מוציאה מפי כלום והולכת אחריו אל כיוון המכונית.
כשאנחנו נכנסים אל תוך המכונית אני מתחילה שוב להתווכח איתו, "אני לא באה לכאן, לוק! אני לא!"
"את כן."
"אני לא!"
"רוצה לנסות אותי?"
שיט
"למה אתה לא עוזב אותי במנוחה?! זה הגוף שלי! פאקינג שלי!"
"את יודעת מה שלי?" לוק שואל אותי ברוגע ואני לא מבינה את משמעות המשפט, אחרי דקה דואג להסביר לי טוב.
הוא מחזיק את סנטרי בחוזקה ומתנפל על פי, תובע בעלות עליי כאשר לשונו נדחפת בחוזקה אל תוך מרחבי האישי ועושה סלטות ביחד עם לשוני, מגעו כל כך נעים, ועם כמה שאני שונאת אותו כרגע, אני רוצה שימשיך לעשות זאת ולא יעזוב לעולם, אבל כפי שצפוי מלוק מנצ'יני, הוא מתנתק מפי בתוך שניות ספורות ואומר לי: "את שלי. כולך שלי. ואם אומר שאת מגיעה לכאן מחר, את תהיי כאן מחר."
אני מבואסת מהתנתקות שפתיו ממני ושותקת.
איך ייקח אותי מחר לכאן אם לא אהיה מחר בבוקר בבית?