כלואה אצלו בלב

פרק 20

•רוז•

אנחנו נכנסים לחדר הטיפול כאשר לוק עוטף אותי בזרועותיו, אני רואה על כיסא עגלגל אישה עם חלוק לבן, היא מבוגרת, סביר להניח שהיא בת 50+, צבע שיערה בלונדיני צבוע ועל עיניה נמצאו משקפיים עם חוטים בצדדים, היא נראת אישה נחמדה אבל אני עסוקה בפחד שלי ולא סומכת על אף אחד כרגע.
אני לא רוצה לעזוב אותו אבל חייבת כשהרופאה פונה אליי ואומרת לי לשבת על הכיסא האפור הגדול שהיה במרכז החדר.
"בואי מותק, תשבי." היא אומרת לי וטופחת עם כף ידה על הכיסא, אני מסובבת את פניי ללוק כשאני דומעת בעיניי ואומרת לו בלחש מחשש שהרופאה תשמע: "לוק, אני לא רוצה."
"את חייבת. אם לא בשבילך תעשי את זה בשבילי."
הוא אומר ומלטף את לחיי כשדמעה זולגת מעיניי,
לא יוצא מפי כלום, ובלית ברירה אני הולכת לכיוון הכיסא ושוכבת שם בזמן שאני רואה בחצי עין את לוק מקרב כיסא שהיה מונח ליד הקיר ושם אותו לידי.
"תחזיקי לי את היד, קטנטונת."
הוא אומר בלחש וכשאני מסתכלת עליו, אפשר היה להבחין על פניו בחיוך קטן.
"למה באת לכאן היום, מותק?" הרופאה שואלת אותי ולי אין יכולת לענות אז לוק עונה במקומי: "יש לה חור בשן. היא לא רצתה לבוא כי היא מפחדת."
"הבנתי, הכל בסדר מותק, זה לא יכאב לך." היא אומרת ומחייכת לכיווני, היא מסובבת את גביה ומתקרבת לכיוון השידה הלבנה ולוקחת משם משהו,
כשהיא מסתובבת אליי בחזרה, אני רואה שמחזיקה בידה בד בצבע כחול ושני אטבים, היא מתקרבת אל מאחורי ראשי ושמה מעליי את הבד ומחזקת באטבים כדי שלא ייפול ממני.
אני מתנשמת ומתנשפת בקיצוניות עד ששוב, לוק מסיח את דעתי ומחזיק לי את היד יותר חזק ממה שהחזיק קודם ומרגיע אותי: "הכל בסדר, קטנטונת, קטן עלייך." אני מתנחמת מדבריו ונותנת לרופאה להמשיך. אני אמרתי כבר שאני עושה את זה בשביל לוק?
היא לוקחת זוג כפפות מהחבילה שהונחה על השולחן ושמה אותן, היא מורידה את הכיסא עד לגובהו הנמוך ביותר ובנוסף מדליקה את המנורה הלבנה שנמצאת מעליי ומכוונת לפי, במקביל אני לא מפסיקה להחזיק בחוזקה את ידו של לוק מרוב לחץ. היא ניגשת עם הכיסא שישבה עליו אל מגש המכשירים הלבן שהיה ליד הכיסא ולוקחת משם מקל ארוך שבקצהו מחוברת מראה ומקל נוסף שהיה חד בקצה ואומרת לי: "תפתחי את הפה, מותק." היא מבקשת ממני ופי עדיין נשאר סגור כאילו נעלו אותו עם מפתח, היא מבקשת ממני שוב ברוגע אבל אוזניי חסומות לרעש מבחוץ ואני לא מקשיבה למילה אחת שיוצאת מפיה.
לחיי פתאום נרטבות מדמעותיי ואני נלחמת בעצמי שלא לבכות ליד הרופאה אז אני מנגבת את עיניי במהירות כדי שלא תזהה שבכיתי, לא משנה כמה חזק לוק מחזיק את ידיי, אני תקועה עמוק בתוך הסיטואציה הזאת.
"מותק, אני חייבת שתפתחי את הפה, זה לא יכאב לך." היא שוב גוערת בי ואני עדיין ממשיכה לא לעשות זאת עד שלוק קם ממקומו, מזיז את המנורה מהפנים שלי ומלטף את פניי תוך כדי שמרגיע אותי:
"היי... היי... קטנטונת, תסתכלי עליי, הכל יהיה בסדר, אני כאן, בסדר? אני לא הולך לשום מקום."
הוא ממשיך ללטף את פניי עד שעובר לשבת בכיסא לידי ומחזיר את המנורה למקום שהייתה.
"תקשיבי לו, מותק, יותר לחץ - יותר פחד, זה הליך פשוט, זה לא יכאב לך."
"בס... בסדר." אני אומרת בהשתנקות ונותנת לה להמשיך.
"תפתחי את הפה, מותק."
"אהההה"
"אני מתחילה, בסדר? אני אסביר לך הכל."
אני מהנהנת והיא מתחילה:
"צריך לעשות צילום שיניים, בסדר? אני צריכה שתנשכי את זה."
היא שמה מעליי סינר כבד ששוקל אולי 3 קילו, היא מכניסה לפי ריבוע בצבע כתום, טעמו מלוח ואני נלחמת בעצמי לא לפלוט את זה לאלף עזאזל ואז שומעת את הרופאה אומרת לי: "אנחנו נצא ונחזור בעוד דקה, יש קרינה חזקה מהמכונה, כשתסיימי נחזור, בסדר?"
אני נבהלת מהמחשבה להישאר לבד אבל מוכנה לעשות זאת רק כדי לסיים את הפגישה הזאת במהרה.
אני מהנהנת והם יוצאים ואז חוזרים כעבור דקה,
לוק חוזר למקומו וממשיך להחזיק את ידי והרופאה חוזרת למקומה וממשיכה בעיסוקיה.
"רק שנייה..." הרופאה אומרת לי ומוציאה את הריבוע
המלוח והמגעיל מתוך הפה שלי, אני חוזרת לנשום ואז אומרת לי שוב לפתוח את פי כאשר היא ניגשת שוב אל מגש המכשירים ומקרבת לנגד עיניי מזרק עם מחט שיותר ארוכה מאורך היד שלי.
"לא." זו המילה היחידה שיוצאת מפי.
היא ממשיכה להתקרב אליי עם המזרק עד שאני פותחת את פי: "רגע!" אני צועקת לרופאה ומרימה את ידיי בכניעה, "אני צריכה ללכת להתפנות." אני אומרת בתקווה שתאמין לי, ואז שהיא אומרת לי: "בסדר, מותק, יש לך שירותים בקומה השנייה." אני נרגעת ויוצאת מהחדר לא לפני שאני מורידה את הסינר שהיה תלוי על גבי חזי.
אני מסתכלת על לוק לפני שאני יוצאת ואני רואה על פניו מבט חושד אבל מתעלמת ויוצאת מהחדר.
כשאני סוגרת את הדלת מאחוריי, אני מתכוונת לרוץ מהר לכיוון היציאה של מרפאת השיניים אבל נתפסת כאשר קול מוכר מדבר אליי: "לאן בדיוק את חושבת שאת הולכת?" אני מסתובבת ורואה את לוק מסתכל עליי ומבטו נראה כעוס, "לוק, אני לא נכנסת לשם."
"קטנטונת..."
"אתה שיקרת לי."
"את גם."
"אני לא מכריחה אותך להתעמת עם הפחד שלך, נכון?"
"אני רוצה לעזור לך להתגבר על הפחד שלך, איך תתגברי אם לא תתמודדי?" קולו רך כמו משי,
"אני לא מוכנה לזה."
"את השאר את עברת, לא נשאר עוד הרבה, מבטיח."
"לא, לוק. יש גבול לכמה אני יכולה לסבול, וממחטים עוד בכלל."
"אם עכשיו תלכי, החור רק יגדל ואז לא תצטרכי לעשות סתימה אלא טיפול שורש, תאמיני לי שזה יהיה הרבה יותר קשה מסתימה."
"אל תנסה להפחיד אותי." אני אומרת ברוגז,
"אני לא מפחיד אותך, אני מסביר לך."
"אוף, אני לא רוצה!"
"את היית יכולה כבר לסיים עם זה, רק שתדעי." הוא אומר בקלילות,
"תתן לי ללכת, לוק. אני לא רוצה להיות פה." אני אומרת והדמעות בעיניי מתחילות להתפרץ,
"אני פה איתך, קטנטונת. תסמכי עליי." הוא אומר ומוסיף: "את הרוב כבר עברת."
"אני מצפה לתגמול הולם." אני אומרת לבסוף ומגלגלת את עיניי,
"מה שתרצי." הוא אומר ומחייך חיוך קטנטן ואני נכנעת ונכנסת כאשר לוק שוב עוטף אותי בזרועותיו
"יופי שבאת, מותק, בואי תשבי, לא נשאר לנו עוד הרבה."
אני יושבת ונשכבת בחזרה בזמן שלוק לא מפסיק להחזיק את ידי.
היא מתקרבת אליי עם המזרק וכדי לנטרל את מה שראיתי אני פשוט עוצמת את עיניי בחוזקה.
"את תרגישי דקירה קטנה, בסדר? תספרי עד 5 בלב."
אני סופרת כמו שאמרה ואז מתכווצת בכאב כשאני מרגישה את דקירת המחט.
"האיזור עכשיו מורדם, אני אנקה את הריקבון של החור ואשלים את החסר בעזרת חומר קומפוזיט."
אני מנגבת את דמעות הכאב ואז בחצי עין רואה אותה לוקחת מתחת למגש המכשירים חוט ארוך שהיה מונח בשורה עם עוד כל מני חוטים ומסבירה לי: "את הולכת להרגיש קצת לחץ בשן, זה בגלל שאני מנקה את הריקבון, בסדר?"
אני נלחצת אבל לבסוף מהנהנת כאשר אני רואה את לוק לוחש לי שהכל יהיה בסדר, כשהיא מסיימת היא מראה לי את החומר שאיתו תשלים לי את השן, "תראי, זה הקומפוזיט, אני אשים לך את החומר על השן, ובעוד חמש דקות תוכלי ללכת." היא אומר ואני מתנחמת מדבריה ונותנת לה להמשיך.

לאחר חמש דקות, שהיא שמה את החומר שאת שמו אני לא יודעת להגיד, היא סוף סוף מסיימת ואני מחכה לצאת כמה שיותר מהר מהחדר הנורא הזה, אחרי 5 דקות שהרופאה הסבירה לי איך לשמור על הסתימה, אני ולוק יוצאים
מהמרפאה כשהוא מחבק אותי בזמן שאומר לי: "גיבורה שלי, אני אוהב אותך."
אני מרימה את ראשי לכיוונו, אומרת לו בחזרה: "גם אני." ומחייכת אליו כמה שאני רק יכולה.
אנחנו חוזרים לחדר בבית החולים, בחוץ הכל חשוך, אני הולכת לכיוון הכורסה הכחולה ויושבת בזמן שאני רואה את לוק מוריד את חולצתו ונחשפים לנגד עיניי הקוביות שמתהלכות לכל אורך בטנו וקעקועיו המרשימים.
"מה את עושה?" הוא שואל אותי ואני אומרת בתמימות כעבור חמש שניות: "כלום. מסתכלת על בעלי, אסור?"
"בטח שמותר." הוא אומר בחיוך ומוסיף: "בואי למיטה."
אני עושה כדבריו ונשכבת במיטה ואז גם הוא מצטרף, שנינו מצטופפים על מיטה קטנה כאשר אני מגיעה עד לחזהו והוא מלטף את שיערי בזמן שאומר לי: "אני חייב לך משהו."
"מה?" אני אומרת ולא מבינה את כוונתו,
"בקרוב תדעי למה התכוונתי." הוא אומר ברוגע ואני מוותרת מהנושא ונופלת אל תוך החשכה.

•לוק•

אני מתעורר לצד אישתי היפה במיטת בית החולים, אני מושיט את ידי אל הטלפון שלי שמונח בשידה הלבנה ורואה שהשעה היא 08:24, אני קם מהמיטה, לובש את חולצת הטי שירט ששמתי אתמול ואת המכנס הארוך האלגנטי והולך לכיוון הקבלה ומברר מתי לעזאזל אני אמור להשתחרר.
"אה אח קטן, מוכן להשתחרר?" אני שומע מצדי הימני וכשאני מסתכל אני קולט את אנטוניו מתקרב לכיווני, "אני מברר מתי הם יכולים לשחרר אותי." אני אומר לו אבל הוא עוצר אותי ומעדכן אותי שהוא כבר שאל את הקבלה ואמרו לו שאני סוף סוף יכול להשתחרר מכאן.
"מעולה." אני אומר לאנטוניו והולך לכיוון החדר שאישתי נמצאת בו ולעדכן אותה שאנחנו יכולים לצאת מכאן וללכת לביתנו.
אני נכנס לחדר, ציפיתי לראות אותה ישנה אבל מסתבר שהתעוררה כשיצאתי מהחדר,
"בןקר טוב, לוק." היא אומרת בחיוך ותוך כדי משפשפת את עיניה, "בוקר טוב, אישתי." אני אומר ומוסיף: "מוכנה ללכת הביתה?"
"ברור!" היא אומרת בהתלהבות ואז, אחרי רבע שעה שאני הולך לקבלה לחתום על מסמכי השחרור, אני מגיע שוב לחדר ורואה אותה מוכנה, שנינו יוצאים מבית החולים ונכנסים למכונית שלי כאשר השומרים שלי נמצאים מאחור וגם הם נכנסים אל המכוניות שלהם ונוסעים אחרינו.