כלואה אצלו בלב

פרק 23

•רוז•

כאשר השער הגדול לפתח ביתינו נפתח על ידי שומריו של לוק, אני מרימה את ראשי מבין אצבעותיי שהתעסקו באובססיביות עם קילופי העור שלי מסביב לציפורניי ומבינה שהגענו.
הוא עוצר את המכונית כשנכנס אל תוך החנייה, נותן לי הוראה ללכת לנוח ומוסיף: "קטנטונת, אני הולך להביא את קופסאות הקרטון עם הדברים של דוד שלך, עוד חצי שעה אני אחזור לפה."
"בסדר." אני אומרת ואז רואה אותו חולף על פניי במהירות. אני נכנסת אל תוך דלת הבית ופוגשת שם את אחיו הגדול של לוק, אנטוניו, שיושב בסלון וצופה במשחק כדורגל כלשהו,
הוא מפנה את פניו מהטלוויזיה אליי ואומר: "היי, גיסתי."
"היי, אנטוניו. מה שלומך?"
"את יודעת... חיי מאפיה וזה. אפרופו מאפיה, איפה אחי הקטן והקשוח?" הוא שואל ומסתכל מאחוריי בחיפוש אחר אחיו, אני עוצרת ועונה לשאלתו: "הוא הלך לבית שלי כדי לקחת קופסאות מתוך משרדו של דוד שלי, זכרו לברכה, אני לא יכולתי לעשות את זה..." אני אומרת בבושה אבל הוא מבטל את הרגשתי ואומר לי: "אין לך ממה להתבייש, גיסה. מובן לגמרי."
על פניי מבט אסיר תודה ואני מתלבטת עם עצמי האם לגשת אל הסלון ששם הוא יושב ולדבר איתו על נושא שמעניין אותי, אימו. לוק לא בדיוק פירט עליה, אז רציתי לשמוע מזווית עין אחרת על איזו בת אדם היא הייתה. מקווה שאני לא טועה במעשיי.
"אנטוניו?" אני שואלת ומתיישבת על הסלון שנמצא בו, "כן, גיסה?" הוא שואל בתמימות ואני ממשיכה: "תעצור אותי אם אני חוצה את הגבול, אבל רציתי לשמוע על אימך, לוק לא פירט עליה יותר מדי, רק סיפר שחלתה במאניה דיפרסיה, חוץ מזה אני לא יודעת כלום." אני מסיימת את דבריי, יש שקט.
"אתה לא חייב לענות לי." אני מוסיפה בקול חלש עד שבסוף עונה לי: "זה בסדר, גיסה. מה את רוצה לדעת?" הוא אומר בקול ידידותי ובמקביל מכבה את הטלוויזיה בעזרת השלט שהונח על שולחן הקפה.
אני מבינה שאני במקום בטוח וממשיכה לשאול:
"איך היחסים שלכם היו עם אימכם?"
"תשמעי... היו קצת עליות ומורדות... אני הייתי הבן הבכור, לא ממש הסתדרתי איתה, זה היה הדדי. אבל את לוק, כל מי שהיה רואה אותם ביחד היה אומר לך בשניות שהוא היה המועדף על אימי. כמובן שגם אותי ואת רודריגו היא אהבה, אבל לא כמו את לוק."
וואו. אני נשארת בשקט ומקשיבה כשממשיך בדבריו: "את יודעת איך זה... בין זקונים וכל השיט הזה..."
לא. אני לא יודעת איך זה כי מישהי שחשבתי שהיא אמא שלי דאגה לנטוש אותי ולהשאיר אותי לאבי על מדרגות ביתו כאילו הייתי פאקינג בובה מקולקלת.
"... היא ואבא שלי היו גרושים. כשרודריגו היה בן שלוש ולוק היה בן שנה הם התגרשו, היא לא אהבה את אורך חייו של אבי, פשע, נשקים, סמים, אני עוד לא מבין איך היא בכלל החזיקה איתו בזוגיות כשהיה בוגד בה כל שני וחמישי.
היא הייתה אישה נאה למדי, רק טמבל כמו אבי היה מסוגל לבגוד באישה יפה שהייתה נמצאת כבר בביתו ובכל זאת בחר ללכת לאחרות.
זה לא היה מחזה מרהיב לראות את אביך מזדיין עם בחורה שאסף באחת ממועדון הזונות שלו כשאתה פאקינג בן שמונה. אם חשבת שגדלנו עם כפית של זהב בפה בגלל שאנחנו עשירים ובעלי נכסים, תחשבי שוב, גיסה."
זה בדיוק כמו שלוק אמר לי.
אני קוטעת את דבריו ושואלת שאלה אחרת: "ומתי גיליתם על מחלה של אימכם?"
"היא תמיד הייתה לא נורמלית, כולנו ידענו את זה, גם לוק. אני חושב שהוא פשוט בחר להדחיק זאת עד שכבר היה בלתי נסבל להעלים ממנה עין, היא הייתה מסוכנת לאחרים ולעצמה בפרט.
היא ידעה על כך שאבי היה מזדיין מהצד עם זונות, זה לא היה מפריע לה כל עוד יש לה קורת גג ואוכל על השולחן.
היא הייתה יכולה להיות לצידך שמחה ומאושרת ויום אחרי לשקוע בדיכאון שאפילו פעולה של לצאת מהמיטה נראת פעולה קשה מדי בשבילה.
אני חושב שהרגע שנפל לנו האסימון והבנו שהיא חולה היה הרגע שהתחילה לשתות אלכוהול ולהשתמש בסמים ללא הכרה, באמצע שום מקום. ניסינו לדבר אליה, להסביר לה שזה לא בריא אבל כל זה היה לשווא, היא הייתה עמוק בתוך החרא."
שיט. לוק לא סיפר את זה שאימו השתמשה, בדיוק כמו אבי.
"היא הלכה לפגישות אצל פסיכיאטרים ופסיכולוגים על בסיס קבוע, היו אפילו מקרים שאישפזו אותה בכפייה בבית חולים לחולי נפש משום שלא רצתה להיכנס מרצונה אל תוך המחלקה. היינו הולכים ומבקרים אותה..."
אני מניחה שגם לוק הלך?
"... בשעות הקבועות שהיו לבית החולים להציע, לפעמים אני בעצמי התחרטתי שלקחתי לשם את שני האחים שלי, לעזאזל, מוחי אפילו נשרט.
המראות ששלושתינו ראינו לא היו נאים לעין, ראינו אותה מוקפת באחיות שדאגו שלא תזוז בזמן ששוכבת על הרצפה ומנסה להשתחרר מאחיזתן, היו מזריקים לגופה המסכן חומרי הרדמה על בסיס חופשי ולוקחים אותה לנגד עיינינו אל חדרה...
ברגע שהתאבדה, הבנתי שהיא לקחה החלטה שהשפיעה גם עלינו בסופו של דבר, אולי היא רצתה להרפות מחייה ולנוח בשלווה בלי כל מיני תרופות ואישפוזים, אבל חיינו נשרטו.
לעזאזל, את יודעת איך הוא דאג לך כשאמרת לאחות שבדקה אותך שאת רוצה להתאבד? אני אגלה לך משהו, ושיישאר בינינו..." טון קולו מזהיר ואני מהנהנת כמו ילדה טוב שהבטיחו לה סוכרייה על מקל אם תשתוק, "... באותו לילה שהחזיר אותך לביתך, הוא חלם על אימו, על הרגע שהתאבדה וכמעט ולא הצליח לישון בלילה."
איך הוא יודע על הרגע שאמרתי לאחות בבית החולים שאני רוצה להתאבד? לוק סיפר לו ולרודריגו?
"סליחה..." יש לי רצון להתנצל.
"אין על מה, גיסה. מיותר לציין שהשיחה הזאת נשארת בינינו, נכון?" הוא שואל אותי וקורץ בעינו הימנית, "בטח, בטח. תודה אנטוניו, אני יודעת שזה היה לא פשוט בשבילך לספר לי."
"בקטנה, גיסה." הוא אומר ומחייך חיוך ידידותי לכיווני, אני קמה ממקומי בסלון והולכת לעבר המטבח ומוזגת לעצמי כוס מים קרים.
"פאק." אני מסננת מבין שפתיי, לוק לא סיפר לי את כל הדברים האלה, אני מוזגת לעצמי עוד שתי כוסות של מים קרים בעקבות ההלם שחטפתי מהסיפור של אנטוניו על אימו המנוחה.
אני זורקת את כוס הפלסטיק הריקה אל שקית הזבל והולכת אל כיוון הסלון כשאני שומעת קול דלת שנפתחת ואז נסגרת. זה בטח לוק.
"לוק?" אני מתקדמת אל כניסת הבית,
"חשבתי שאמרתי לך לנוח." הוא אומר לי בזמן שמכניס את קופסאות הקרטון ואני עונה לו לאחר דקה: "לא הייתי עייפה."
אני ניגשת אל הקופסאות ברצון לפתוח אותן ונעצרת כאשר לוק מושך אותי לגופו ואומר לי: "תעצרי. עוד מעט אנחנו יוצאים." אני לא מרוכזת במילה שאומר, ריחו משגע אותי!
"שמעת אותי?" הוא מניח יד על סנטרי ומרים את פרצופי לכיוונו כדי שאהיה יותר מרוכזת,
"כן, כן." אני אומרת בחיפוף ואז עולה לחדרנו תוך כדי שאני בונה במוחי את כל התרחישים האפשריים שיקרו שאפתח את הקופסאות.