כלואה אצלו בלב

פרק 36

•רוז•

"אתה פאקינג מעצבן, מניאק, אנוכי ואני שונאת אותך!"
בזמן שאנחנו עושים את דרכינו אל מרפאת השיניים של הרופא הזקן אני מרשה לעצמי להתפרק ולצעוק על לוק ולהטיח בו את כל מה שעולה בראשי הנמצא בפאניקה.
"אנוכי? לא נראה לי שאת יודעת את משמעות המילה, קטנטונת."
הוא מתכחם ואני רוצה להרביץ לו כל כך חזק עד שיתחרט שהביא את הרופא הזקן אל ביתינו, "למה לעזאזל עשית את זה?!"
"עשיתי מה?" הוא אומר ומשחק אותה תמים.
אני כל כך ארביץ לו.
"למה אתה לוקח אותי לשם?!"
"כי אני רוצה לעזור לך."
"לא ביקשתי את עזרתך המזויינת!"
אני צועקת במכונית ולפתע רואה שעוצר אותה על שול הכביש ומסובב את גופו אליי כשעל פניו פרצוף עצבני. אולי קצת הגזמתי?
"תדברי אליי יפה, רוז, אני רוצה לעזור לך."
"אבל לא ביקשתי את עזרתך! אמרתי לך שאני בסדר!"
"צר לי לבאס אותך, רוז מנצ'יני, אבל את נראת ממש לא בסדר ואני מתכוון לעזור לך לתקן את השן גם אם זה הדבר האחרון שאת רוצה לעשות."
"לעזאזל! אין לי כוח כבר!" אני צועקת במכונית ובועטת בתא הכפפות שנמצא מולי, לוק שם לב לכך ותופס אותי לחיבוק ארוך שנמשך אולי שלוש דקות.
אני לא מתנחמת מכלום ומחליטה לנסות את מזלי שוב ולהתחנן אליו. גם אם זה אומר שאני יוצאת פתטית.
"לוק. אני מתחננת אליך. אל תעשה את זה. אני יכולה לשתות כדורים וזה יעבור לבד. בבקשה אל."
אני רואה את לוק פולט אנחה ארוכה של ייאוש ומסרב לי שוב. מה חשבתי לעצמי?
"קטנטונת שלי... אל תפחדי. אני אהיה איתך ולא אעזוב אותך."
"אני לא יכולה לא לפחד! אני מבועתת מהמחשבה שאצטרך ללכת לשם ואיזה רופא זקן יטפל בי בדיוק כמו לפני כמה שנים! אני לא יכולה לעשות את זה!"
"אבל קטנטונת, דוקטור ג'ובאני הוא רופא השיניים שלי ושל אחיי, הוא טיפל בעיקר ברודריגו כי גם הוא פחד מרופאי שיניים ועבר לו, הוא עכשיו בסדר לגמרי והכל בזכות ג'ובאני, לכן אני רוצה שתסמכי עליי ועליו שיטפל בך בצורה הכי עדינה ואני אהיה איתך ולא אעזוב אותך לשנייה מרה."
"אני לא יכולה לוק. אני לא יכולה."
"את יכולה. את יכולה יותר ממה שנדמה לך."
אני לא יכולה להחזיק בתוכי את הפאניקה אז היא מתפרצת בבכי.
"תעצור את המכונית המזויינת!" אני דורשת בבכי והוא עושה זאת, מחכה לתגובתי.
"קטנטונת, תנשמי נשימה עמוקה בשבילי, בסדר? תעשי את זה."
אני מנסה לנשום אבל מרגישה שאין אוויר.
"אני... לא יכולה... לנשום... לוק."
"שששש זה בסדר, קטנטונת, את יכולה לנשום, תנסי שוב."
"אני... לא..."
לפתע הוא מחזיק את ידי ואומר לי: "רוזי... אני רוצה שתנשמי ותשאפי... לאט לאט... את יכולה."
אני מנסה שוב, הפעם עם תקווה קטנה.
"יופי, קטנטונת... את מצליחה... לאט לאט..."
אני מצליחה. אני מצליחה לנשום ולשאוף בדיוק כמו שאומר לי ותוך כדי מנסה להירגע.
את מעולה... את מצליחה. את רגועה?"
אני מהנהנת במנוד ראש קטן למרות שאני ממש לא רגועה ומתפללת בכל ליבי שהתקף הפאניקה שקרה לי עכשיו יפחיד אותו, אולי קצת.
"אתה חוזר הביתה, נכון?" אני שואלת עם תקווה,
"לא, קטנטונת... אמרתי לך. את הולכת לטפל בזה."
אוף נמאס לי. נמאס לי כל כך. לעזאזל איתי ועם הטראומה שלי.
אני מחליטה להשתתק ולנשום.
אני כבר אתמודד כשנגיע לשם.

כעבור 10 דקות אנחנו מגיעים אל המקום המקולל.
לוק חונה בחניית המרפאה ומסתובב אליי כשמכבה את המנוע, "את מוכנה?"
"לא! לא! אני לא! בוא ניסע בחזרה לבית! בבקשה!"
לוק נראה מיואש, ציפיתי ממנו להילחם נגדי אבל אז אני רואה אותו יוצא מתוך המכונית ומגיע לכיווני,
הוא פותח את דלת הצד שלי ואני נרתעת לאחור, לא רוצה שיכניס אותי לשם.
"לוק, לא."
"קדימה, רוז... רדי. ככל שתבואי מהר זה יסתיים מהר."
"אני שונאת אותך! שונאת שונאת שונאת!"
"ואני אוהב אותך. עכשיו, קדימה, תרדי או שאני אוריד אותך בכוח."
רק לא זה.
"בסדר! אני יורדת! בן אדם רשע!"
הוא צוחק קצת ששומע את זה אבל אני מתכוונת לכל מילה.
לוק נועל את מכוניתו בעזרת המפתחות שלו ומכניס אותם לכיס, בזמן שעושה זאת אני מחפשת עם עיניי פתח מילוט וכאשר אני מוצאת אני מחליטה לרוץ כל עוד נפשי בי. אני לא אכנס לשם!
"בואי לפה!" אני שומעת מאחוריי את לוק ואז שומעת גם את צעדיו כאשר הוא רץ אחריי, אני לא נכנעת, זה לא נגמר עד שזה נגמר.
אני מרוצה מעצמי אבל נעצרת כאשר אני מרגישה זוג ידיים שנוגעות בכתפי ומונעות ממני לזוז.
אני מסובבת את גופי אט אט ורואה שזוג עיניים כחולות כמו השמיים מביטות בי ויכולתי לראות כמה כעס פורץ מהם.
"את עכשיו נכנסת איתי, רוז. אל תחשבי לעשות דבר כזה שוב."
"בסדר!" אני רוטנת בבוז והולכת איתו כאשר ידו משתחלת לידי ואני מתקדמת אחריו כאשר אני כלואה בינו.
אנחנו נכנסים אל המרפאה, כיאה למרפאות שיניים מסתובב באוויר ריח שאפשר למצוא רק כאן, כל הקירות צבועות בלבן חיוור, על הקירות נמצאות תמונות של אנשים עם ידיים צצות ברקע עם כפפות, אני מניחה שזה רופא שיניים כלשהו, מחייכים והשיניים שלהם נוצצות ולבנות, בתמונות אחרות אפשר לראות שיניים מחייכות, אם תשאלו אותי זה מטריד מאוד וספסלי הישיבה בחדר ההמתנה צבועים בטורקיז. מרפאת שיניים טיפוסית בסך הכל.
לוק מחזיק בידי בעדינות וגורר אותי אל תוך חדר הטיפולים הראשון שרואה אבל אני עוצרת ומנסה את מזלי ומתחננת בפעם האחרונה.
"לוק. תעצור. זאת פעם אחרונה שאני מתכוונת להתחנן אליך. אני רוצה להגיע הביתה. אני רוצה לשתות כדור וללכת לישון. בבקשה. אני מתחננת תיקח אותי מכאן."
"אני יודע שאת מפחדת, קטנטונת, אבל אני מבטיח לך שג'ובאני יהיה עדין איתך. יהיה לו עסק איתי אם רק יעיז לעשות לך משהו לא במקום. ג'ובאני טיפל בי ובאחים שלי במשך כל חיי, רודריגו היה הפחדן הראשי מבין שלושתינו והוא התגבר על זה כמו גדול ורק בזכות ג'ובאני. אני מבקש ממך שתסמכי עליי. את תעברי את זה מהר. את סומכת עליי?"
נאום מרגש, אבל עדיין שמה זין על מה שאומר. אני לא נכנסת לחדר הזה.
"לא, לוק. אני לא רוצה."
"את סומכת עליי?"
כן, אב-"
"יופי. תיכנסי."
הוא גורר אותי אל חדר הטיפולים ושם אני פוגשת את הרופא הזקן שהיה אצלי בבית לפני פחות משעה, "שלום בתי, נרגעת קצת?"
"לא! ממש לא! לוק תן לי לצאת מכאן." אני מסתובבת בחזרה אל לוק שנמצא מאחוריי ומבקשת ממנו.
"אמרת שאת סומכת עליי, נכון?"
"כן."
"אז תשבי. אני נמצא כאן לידך ולא זז ממך."
"לוק לא."
"כן."
"לא."
"כן."
"לא."
"כן."
"לעזאזל! לא!"
"להרים אותך בכוח לשם?"
"לא! לא! תעצור! תפסיק לאיים עליי, לעזאזל!"
"רק ככה זה עובד איתך, קטנטונת. עכשיו, קדימה, תשכבי על הכיסא."
"לא!"
"אוקיי, את רצית את זה." הוא קובע עובדה ומושיט את ידיו אל אגני במטרה להרים אותי אבל ברגע האחרון אני מסרבת בתוקף: "לא! לא! בסדר! אני אשב על הכיסא המחורבן!"
"תשמרי על הפה שלך, קטנטונת."
הו... אני בהחלט אשמור על הפה שלי. יצא לך ולרופא הזקן המיץ עד שאפתח את הפה שלי אם בכלל.
איך אומרים? בהצלחה למשתתפים.