כלואה אצלו בלב

פרק 6

⚠️טריגר - הפרעה נפשית⚠️

•לוק•

לאחר שרוז סיימה עם כל הטיפולים שהייתה צריכה לעשות, היא הלכה לכיוון חדרה ואני הלכתי לכיוון היציאה כדי להתעדכן קצת בחיי המאפיה שמרוב כל היום שעבר עליי שכחתי מהם לגמרי.
אני מצלצל לאחי אנטוניו וכעבור חמש שניות עונה.
"אחי, מה קורה? איך ארוסתך מרגישה?"
"עושה סצנות..." אני אומר ותוך כדי מגכח.
"....עזוב את זה, מה מצב העסקים?" קולי רציני.
אחרי שלושים שניות של שקט אני שומע אותו אומר: "הכל כרגיל, לשם שינוי אף אחד לא זימר."
"מעולה." אני אומר ומנתק את השיחה.
מלבד הקטנטונת אין לי במה להתעסק. כמו שאני רוצה.
השעה כבר 01:00 בלילה ואני חייב ללכת לחדרה שוב כדי לראות אם היא לא התחפפה מבית החולים כמו שרצתה במשך 5 השעות שהיינו כאן.
אני הולך לחדרה ורואה אותה שוכבת על המיטה ובוהה בתקרה.
"כבר לא נגעלת מהריח?" אני שואל אותה.
"התרגלתי." היא עונה ומשנה את תנוחתה לישיבה תוך כדי שהיא מדברת איתי.
אנחנו בוהים אחד בשני עד שהיא פותחת את פיה בהיסוס ולבסוף אומרת: "אני שונאת מחטים. זאת הסיבה שבכיתי שהאחות החזיקה את המזרק ביד."
"לא חשבתי אחרת." אני אומר שטון קולי קר כקרח.
"למה אתה צריך להיות מניאק כל הזמן? שיתפתי אותך במשהו והמקסימום שיכולת לעשות הוא לשתוק. פאקינג לשתוק."
"אם אני הייתי שותק איך שיחתנו הייתה מתקדמת?"
"חבל שהיא התקדמה בכלל." היא נראת פגועה ויוצאת מהחדר.
אני הולך לכיוונה כעבור שתי דקות ויושב לצידה בקובץ הכיסאות שמונח ליד הקיר.
"חשבת כבר איפה את רוצה להתחתן, קטנטונת?"
היא מוחה דמעה מעיניה ולבסוף אומרת: "מי אמר שאני רוצה להתחתן בכלל..."
אני בא להגיב על מה שאמרה אבל אז האחות שטיפלה ברוז מגיעה אלינו ומספרת לנו על אודות הבדיקה שעשתה.
"חברים, בדיקת הרנטגן יצאה תקינה לחלוטין. יש לך זעזוע מוח קל, אבל הזריקה שקיבלת אמורה להעביר לך את כאב הראש. את צריכה להגיע הביתה ולנוח לפחות כמה ימים, בסדר?"
היא שותקת ואז, כשחשבתי שהיא באה לענות לה, היא אומרת את הדבר הכי לא צפוי שיכל לקרות: "אני רוצה להתאבד."
"תשתקי כבר!" אני צועק עליה ואני בטוח שכמעט כל הקומה שמעה אותי. הנושא הזה מתחיל לעצבן אותי.
"אין בעיה. אני אקח אותה לבית והיא תנוח. תודה."
אני אומר ולוקח את רוז במהירות לפני שהאחות תעצור אותנו מללכת ותנסה לברר עם רוז לגבי מה שאמרה הרגע.
אנחנו יוצאים מכותלי בית החולים ונכנסים לאוטו שאני עצבני כמו שלא הייתי מעולם ופאקינג יוצא עליה: "את באמת אמרת את זה?! את רוצה ללכת לבית משוגעים? לא נראה לי שאת יודעת כלום על המחלקה הזאת."
"אני מעדיפה הכל מאשר להתחתן איתך!"
אני עובר לדבר מטון עצבני לקול רגוע ושקט: "את יודעת מה יעשו לך שם? יסממו אותך בכדורים ותתפלאי או לא, יזריקו לך מחטים לתחת כל היום בתקווה שתסתמי ת'פה שלך. את עדיין מעדיפה להתאשפז בבית משוגעים?"
"עזוב אותי." היא אומרת ועוברת לשבת במושב האחורי.
אני יודע דבר או שניים על המחלקה הזאת אבל לא מפגין את הידע שלי. אם אימי הייתה במקומי היא הייתה יכולה לענות לה על כל שאלותיה, רק חבל שהיא נמצאת בתוך ארון וסגורה באדמה.
היא עולה למכונית במבט עצבני ואני מנגד, מנסה להשכיח את כל תוכן שיחתנו בחמש הדקות האחרונות.