כלואה אצלו בלב

פרק 9

•רוז•

אני מסיימת להתקלח ואז נשכבת במיטתי במטרה לנוח, לנוח מהיום הזה, לנוח מהבריכה וכן, לנוח גם ממנו.
אני לוקחת מהספרייה הלבנה שלי שנמצאת מטר ממיטתי את הספר שהתחלתי לקרוא מלפני 4 ימים ואז נכנסת לעולם משלי כשאני מתחילה...
* "הוא מנשק אותי בחושניות ואני מחזירה לו באותו מטבע, אחרי כמה רגעים של מזמוזים בחלקי העליון, הוא יורד לי ואני מתענגת על כל ליקוק כאילו זה סוכרייה על מקל, "את רטובה..." הוא אומר ואני לא אומרת כלום, רק פולטת גניחות של הנאה וכיף, הוא מתרומם אליי ואז אומר לי: "תטעמי את עצמך." ומתקרב אליי בכוונה לנשק אותי, תוך כדי שהוא טורף את פי הוא חופן את שדיי ואני ממשיכ-"
"מותק, בואי לאכול ארוחת הערב מוכנה!" אני מרימה את עיניי מהספר ומבינה שחלמתי בהקיץ במשך כל הזמן הזה שקראתי.
"אני יורדת!" אני צועקת ליוליה ואז שומעת אותה יורדת במדרגות. אני שמה את נעלי הבית שלי ויורדת כשאני לבושה בטי שירט שחורה ומכנס לבן קצר.
"רוז! בואי לאכול." אני שומעת את דוד ברונו קורא לי ואני כבר מאחוריו, "אני כאן." אני מציצה מאחוריו וצוחקת, "בואי שבי."
אני מתיישבת לצדו ולוקחת את צלחתי ומרימה אותה לכיוון האוכל במטרה למזוג מהתבשילים.
היום יוליה וליסה הכינו את המאכל האהוב עליי והוא כמובן פסטה ברוטב עגבניות, אבל בשבילי הן עשו אותו חריף חריף בדיוק כמו שאני אוהבת.
"תודה!" אני צועקת לכיוון המטבח כשיוליה וליסה נמצאות בתוכו, ומתחילה לאכול.
אני מעמיסה על המזלג שבידי חופן של פסטה מסוג ספגטי ומכניסה לפי בזמן שאני מתענגת ומפנטזת על כל ביס.
"ראיתי שהיית בתוך הבריכה היום, מתי למדת לשחות?" דוד ברונו מסתכל עליי ושואל אותי,
"היום." אני אומרת ומסתכלת עליו
"מי לימד אותך?" הוא שואל ונראה מסוקרן,
"לוק. הוא היה היום כאן ולימד אותי." אני מחייכת לכיוונו. רגע, מה את מחייכת? נשיקה אחת דפקה לך את המוח, רוז גאלו?
אני מוחקת את חיוכי במהרה עד שדוד ברונו מגיב לי: "יופי, והסתדרתם?"
"כן, הוא בסדר." אני מחליטה להגיב באדישות.
הוא מהנהן לכיווני ואז אומר לי: "רוז, האירוסים הם בעוד שלושה ימים, אני שמח לראות שאתם מסתדרים." הוא אומר ומחייך ואני חשה מוזר, אף פעם לא ראיתי אותו מחייך, תמיד הוא עצבני, ככה היה וככה ישאר. לראות אותו מחייך זה שינוי מרענן לדעתי.
אני באה לפתוח את פי כדי להגיב למה שאמר, אבל אז הוא מקבל טלפון וכשהוא עונה אפשר היה לזהות את פרצופו העצבני, חיוכו נמחק כלא היה ובמהרה הוא מורה עליי לעלות לחדרי.
"מה, למה?" אני שואלת ולא מבינה מה קורה כאן,
"כי ככה אמרתי!" הוא צועק עליי ואני הולכת מהר לכיוון המדרגות ושומעת אותו משוחח עם מישהו בחוסר סבלנות.
"מה זאת אומרת הם נמצאים כאן?" הוא דופק על השולחן בעצבים, "איפה השומרים? אני רוצה שכל השומרים יעמדו בפתח השער, אני ברור?!" אני רואה אותו פונה לאנג'לו וקם ממקומו בשניות ספורות.
"שלא יכנסו לכאן. יש לי כאן את רוז!" הוא צועק וקולו היה אחוז דאגה, הוא מסתובב בחדר ואז כשקולט אותי מאזינה לו הוא שוב פעם צועק עליי ואומר לי לעלות לחדר ולנעול את הדלת שלי.
אני נלחצת ועולה מיד לחדר כשאני נועלת את דלתי עם המנעול הבנוי עליו.
אני מסתובבת בחדרי בחוסר מעש ואז כשאני מציצה בחלון, אני רואה וואן שחור נוסע לכיוון ביתנו ומתוכו מציצים שלושה אנשים המחזיקים נשק ויורים לכל עבר השער ומצליחים לפגוע בכמה מהשומרים שעמדו שם.
"פאק, פאק, פאק, פאק, פאק."
אני מסתכלת בחלון ורואה שלוליות של דם שנגנבו מגופות השומרים ואני מבינה שהם מתים.
אני רוצה לרדת לכיוון הסלון אבל אז אני שומעת שוב יריות וקולטת את שלושת הבחורים שירו מתוך הוואן, נכנסים לתוך שטח ביתי בזמן שדוד ברונו ושאר עובדי הבית נמצאים בסלון.
אני לא חושבת על כלום באותו רגע, אני מכבה את האור בחדרי ונכנסת לשטח שנמצא מתחת למיטתי ואני שותקת.
אני שומעת שוב יריות, הפעם בקומה מתחתיי ומבינה שאו שהבחורים מתוך הוואן הרגו את כולם או שדוד ברונו הצליח להרוג אותם. בכל מצב שלא יקרה, אני נשארת מתחת למיטתי כשידי על פי במטרה לשתוק ולא להוציא שום מילה ממנו.
לאחר היריות ששמעתי בקומה מתחתיי אני שומעת את אחד משלושת הבחורים מורה על שניים מהם לעלות לקומה שלי ולחפש אנשים במטרה להרוג.
כאן אני מבינה שדוד ברונו לא הצליח לשרוד ונשארנו אני ודוד ג'ורג'יו. ג'ורג'יו לא גר כאן, הוא בא לכאן רק לעתים רחוקות או קרובות אלא אם כן קורה משהו
אז הוא נשאר לישון כאן. אז אפשר להגיד יותר נכון שאני נותרתי לבדי בביתי שכבר מזמן הפך למסוכן.
אני שומעת את שני הבחורים פותחים את כל דלתות הקומה עד שאחד מהם מנסה לפתוח את דלת חדרי
ולא מצליח בגלל המנעול שעוצר את זה.
"אי אפשר להיכנס! זה נעול מפנים!" אני שומעת את אחד מהם צועק לשניים האחרים וכעבור רגע אני שומעת אותו מתנגח בכל הכוח עם גופו על הדלת כדי לפתוח אותה, אני נבהלת מכל חבטה שהבחור עושה ובוכה אבל בשקט ככל האפשר כדי שלא ישמעו אותי וירצחו גם אותי.
אחרי הרבה חבטות בדלת, היא נפתחת ואני מנסה לשמור על שקט מופתי כמה שאני יכולה כשידי עדיין על פי, הם מדליקים את האור ונכנסים לחדר האמבטיה וכשרואים שאין שם אף אחד הם יוצאים בסערה מחדרי ואחרי שתי דקות אני שומעת את הדלת נפתחת או נסגרת. אני לא יודעת מה באמת קורה למטה.
כעבור 10 דקות שנמשכו נצח אני יוצאת מהחלל שנמצא מתחת למיטתי ויוצאת מהחדר בזהירות רבה ככל האפשר ומתקדמת לסלון.
כשאני מגיעה לסלון אני רואה את שלושת השומרים שלנו שכובים על הרצפה כשהם מדממים ואז מוצאת את נשקיהם זרוקים לא רחוק מגופותיהם, אני ממשיכה להתהלך בזהירות, הפעם לכיוון המטבח ורואה את יוליה וליסה, גם הן מדממות וככל הנראה מתות. מעיניי יורדות דמעות שלא נפסקות אבל אני חייבת לראות האם דוד ברונו בסדר, אני נכנסת למשרדו ואז רואה אותו יושב על הכיסא, יורדת לי אבן ענקית מהלב ואז קוראת לו כדי שיסתובב אליי: "דוד ברונו? הם לא הצליחו להגיע אליך, נכון? עוזרות הבית והשומרים מתים..." אני אומרת בבכי, "דוד ברונו?" אני מנגבת את דמעתי שיורדת מעיניי ומתקרבת אליו כדי לראות את פניו.
אני מתקדמת אליו וכשאני מסובבת את כסאו אני רואה שגם הוא נורה. הוא נורה בבטנו ואז נופל לי האסימון ואני מבינה שאני יתומה. יתומה שאין לה אף אחד.
אני יוצאת ממשרדו כמה שיותר מהר בזמן שבדרכי לסלון אני נתקלת בעוד כמה גופות של שומרים ויושבת על ספת העור שנמצאת במרכז הסלון. יושבת כשרגליי מקופלות לצד גופי ושותקת שתיקה ארוכה וחסרת כל.