השיעור החל, ורוי התיישב במקומו, מתכונן לשעמום מעניין, כזה שממלאים בשינה ובחלומות נטולי חלומות. כזה שאתה מתעורר ממנו עם סימני הזדקנות על המצח, ועיניים בגודל של מטבע עתידית.
וכמו תמיד, היקום לא מאכזב בהבאת המובן מאליו, ורוי הניח את ראשו על ידיו, נכנס לשינה עמוקה, ציוצי הציפורים מחוץ לחלון נותנים לו את ההשראה הנכונה לחלום על מחזמר של גופות נטולי ראש, הקוטפים פרחי בר בשדות הפתוחים.
כמה יפה.
טפיחה על שכמו, הוא מרים את ראשו, פוגש במבטו של המורה ההוא. מה קרה? פעם ראשונה שהוא מפריע לו לא להפריע לו בשיעור.
"פתח את המחברת ותעבוד כמו כולם" נשמע קולו החורקני של ההוא, ורוי הזדקף, נשען קצת על המשענת של כסא הפלסטיק.
"אין לי" משך בכתפיו.
"אז תוציא דף"
"אין לי גם את זה"
"מה יש לך בתיק אם לא מחברות ועטים?"
"אין לי תיק"
דממה.
לאחריה פצחו כל התלמידים בצחוק, והמורה ההוא נראה קצת רגזן לפתע. "למה אין לך תיק?"
"שאלה טובה"
"שיש לה תשובה?"
"כשתהיה אני אעדכן" הרים את ידו בשבועה, והמורה ההוא עזב את הטור שלו, מתקדם לקדמת הכיתה לקול צחוקם של חבריו.
"לך למנהל ותספר לו" נראה שפעם ראשונה שמישהו הצליח להרגיז את המורה ההוא, או לכל היותר לגרום לו לדבר יותר מחמש מילים במשפט. אכן, הבוקר הזה רק הולך ומשתפר, והוא חייב שההישג הזה ייכתב על שמו בספר השיאים של גינס, או לכל הפחות לקבל על כך פרס נובל לשלום כשמטרתו הפוכה. נראה לו שהוא פתח מלחמה.
"מה אני אספר לו?" התרומם רוי, סימני שינה על מצחו, הסימנים האלו שהזכרנו לפני כן.
המורה ההוא חכך בדעתו. זו שאלה טובה.
"תספר לו שאין לך"
"אין לי מה?"
"אתה צריך לדעת מה אין לך"
טוב, נכון להרגע אין לו מזל. "תראה, המורה ההוא. אני מכבד אותך והכל אבל אני באמת לא רואה טעם ללכת לספר למישהו מה אין לי ומה יש לי, בייחוד שמי שמורה לי לעשות את זה הוא בנאדם שאפילו שם אין לו. ולפיכך אני אחזור הבייתה להמשיך לישון את שנתי המתוקה שנקטעה באמצעה תודות למישהו מאוד צפציפי שאולי אתה מכיר, ואולי לא אם מדובר בפיצול אישיות-"
מישהו תקע לו מרפק, והוא העביר עיניים תוהות אל אדם שהזהיר אותו בעיניו. טוב, הוא חצה כנראה את הגבול, או עומד לחצות את הגבול, ללא פספורט.
אבל המורה ההוא כנראה אהב את התשובה, שכן הציע לו להמשיך לשבת ושהוא לא חייב לחזור הבייתה או ללכת לחדר המנהל. פשוט תמשיך לישון, ותמשיך מהחלום בו הפסקת.
אבל רוי אמר לו שהחלום הזה מורכב מידי לסיפור בהמשכים, אז המורה ההוא הזמין אותו לשבת לידו ולדון בעניין, תוך כדי שהוא נותן לשאר התלמידים ההמומים מההתרחשות, ובעיקר מהדבר הבא- עוד תרגיל לבצע.
אדם משך את ידו על פניו, באי אמון. טום רק העביר עיניים עצובות על המתרחש, לא מבין מה מצחיק את כולם, ולמה המורה ההוא ורוי מדברים יחד.
רוי התיישב ליד המורה ההוא, והם החלו לדון על חלום פוטנציאלי, ומה יותר גרוע, לחלום על זה שהעולם נגמר והברירה היחידה של האנושות היא לאכול עוגת תרד ולשתות תה עם חלב, או לחלום על מרבה רגליים ענקי שנכנס לך למוח והופך אותך ל-
"לזומבי" כך רוי.
"מה פתאום זומבי. ראית מישהו שנהפך לזומבי בכך שנכנס לו מרבה רגליים למוח?"
"נראה לי ראיתי פעם..."
"לא לזומבי. לרוח רפאים דמויית מרבה רגליים. זה מדעי מה שאני אומר עכשיו"
"תוכיח לי"
"אני אוכיח!" המורה ההוא נכנס לוויכוח כמו שצריך, ורוי פשוט הרגיש נפלא. הבוקר הזה מוזר וכיף בו זמנית, והוא תמה אם מישהו שפך לו הרבה אבקה של יום טוב לפודינג של המזל שלו.
YOU ARE READING
מה אתה אומר!!!
Humorאין מסוגע יותר ממנו, בס' הידיעה. כלומר, אולי, אבל הוא עוד לא פגש אחד שמתיימר להיות כזה. אך הוא לא תכנן שיקרה משהו ביום אחד, שישנה את מאזן הטיפשות האדיר שלו ויכוון אותו למקום הכי גרוע ביקום אחרי הלונה פארק השכונתי. לסיוט הזה קראו: ?#4567^6$#@4^ (נרא...
