לשרוף את הים

רוי פרק 12

האישה מכוונת אלינו אקדחים במיומנות כזאת שאני מתחיל לחשוב שהיא עובדת בזה, אם חושבים על זה, בסיטואציה שאני נמצא בה זה לא כזה מופרך.

"תתרחקו אחד מהשני," היא אומרת.

"אימא... בבקשה תגידי לכריס שילך. בבקשה!" הלנה מתחננת.

"אימא?" אני שואל ואז מסתכל על תריס בחיוך, "הבאת את אימאל'ה שתעזור לך?" אני מקניט והוא מזנק עליי.

אגרופו של כריס פוגש את לסתי, שולח ניצוצות של כאב אל מוחי. אני מגיב, מחזיר לו באגרוף משלי, הוא מהיר ממני אבל לי ייתרון של אימון של שנים על גבי שנים. כל שריר בגופי מתוח כמו שוט, כל מבט שלו הוא איום.

אני מסתכל הצידה, רואה את הלנה, עיניה בורקות מדמעות, והיא מנסה למשוך את כריס אחורה.

"כריס, בבקשה, תפסיק!" קולה של הלנה נשבר.
"רק שארסק את הגרון של הבן זונה!" כריס רועם, עינייו אדומות מזעם.

"הוא לא ניסה לפגוע בי!" הלנה מתחננת, "הוא רק דיבר איתי."

"הוא לא ראוי אפילו לדבר איתך." כריס משיב.

אני אפילו לא מנסה להסביר, כי כל מילה בכל מקרה הייתה נתקלת בחומה של שנאה. הוא רואה בי אויב, אדם שמאיים על אחותו. ואני לא מכחיש שככה בדיוק זה היה נראה.

"כריס, תן לנו לנהל שיחה," אימא שלו אומרת.

"כן כריס, תקשיב לאימא," אני אומר, קולי ממשיך להתריס למרות הכאב.

אגרוף נוסף פוגע בי, הפעם בבטן. אני מתכווץ מכאב, אבל לא נופל.

"תחסל אותו דוד רוי!" אני מזיז את מבטי הצידה בחדות ורואה את אנטוני ואמיליה, עומדים בפתח הסימטה. "קדימה!" אנטוני ממשיך לצעוק.

"עופו מכאן!" אני צורח לעברם, רוצה להגן עליהם מפני המראה הקשה ואלוהים אדירים מפני המשפחה של החולניים האלה, בטח מנהל שעומד מולי. "לכו לאבא ואימא!"

כריס מחייך חיוך רע ויורק על הרצפה.

"לא רוצה ללכת, אני רוצה שתבוא." אמיליה אומרת לעברי בחזרה, קולה מפוחד, "בוא איתנו דוד רוי."

אנטוני, הקטן מבין השניים, הצטרף אליה. "אנחנו רוצים להלחם איתך!" הוא צועק, אגרופו הקטן נשלח באוויר כאילו מוכן לתת מכה.

"הילדים חמודים," כריס מחייך אליי, "אולי תעשה לנו היכרות?"

לרגע, אני מרגיש כאילו העולם נעצר. הם כל כך קטנים וחסרי אונים, מנסים להגן עליי. זה רגע של חולשה ואומץ בו זמנית. חולשה, כי אני מבין שאם לא אעשה משהו, הם יסבלו בגללי.

אומץ, כי הידיעה שהם מאמינים בי נותן לי כוח חדש. אני מתנפל על כריס בכל הכוח.

"כן! כן!" אני שומע את אנטוני צועק.