שחמט.
כשאני שומע אותה אומרת את המשפט הזה, אני יודע שניצחתי. אני יודע שהיא מסתירה משהו ועכשיו אני יודע זה קשור למשפחה שלה.
אני התכוונתי לבוא לכאן ולדבר איתה על השיחה הקשה שהייתה לנו בחוץ אבל ברגע ששמעתי אותה מתוך החדר מדברת בטלפון, דבר שחריג כי כל הטלפונים של הצוות נמצאים אצלי במשרד, ומשום מה יש לה אחד נוסף.
"אני בסדר, כיף לי בצוות החדש. אני גם מרגישה שאני מועילה." אני שומע את הקול שלה.
היא שותקת לכמה שניות ואז ממשיכה, "איך בדיוק אני מועילה גם בבית? אני רוצה להזכיר לך שלנסוע עם כריס למועדונים כשהוא הולך לקחת דמי חסות, זה לא נחשב להועיל."
דמי חסות?
שוב יש שתיקה מהצד של הלנה ואז קול צחוק מתגלגל, "אבל את חייבת להודות שאני מוגנת כאן יותר. אף אחד מהאויבים שלנו לא יודע שאני נמצאת בלב ים." היא אומרת. הקול שלה מתרחק ואני רוצה להיכנס פנימה ולהראות לה שהיא נתפסה כל חם.
"אנחת באוסטין בבוקר ותבואי לקחת אותי מהשדה?" היא שואלת.
"לא אימא אני לא רוצה את המטוס הפרטי, אני אסתדר עד אוסטין. אני ילדה גדולה." היא שוב מתרחקת ואז אני לא מצליח לשמוע אותה בכלל.
אני עוזב את המקום והולך למשרד שלי. אני פותח את התיק של הלנה במחשב שלי וכתוב במפורש שהיא והמשפחה שלה מגיעים מניו יורק. משהו פה מריח לי מסריח ואני מתכוון לברר מה זה בחופשה הקרובה.
תם עידן המחשבות הבלתי פוסקות על הלנה הנסיכה היפה והמפונקת.
*
אני עומד בקצה שביל הגישה, התיק שלי תלוי על כתפי, אני לא חושב שאי פעם אתרגל לעובדה שזה ביתה של אחותי ליסה. מדובר באחוזה שערורייתית עד כדי בחילה.
אחוזת קליס ששנאתי כל רגע בילדות שלי יחד עם האנשים שנמצאים בתוכו. כן. אני עד היום לא מחבב את בעלה של אחותי, פאקינג ג'וני קליס המחורבן, אין לי שמץ של מושג מה היא מצאה בחרא הזה אבל למדתי להשלים עם זה.
עבר יותר מדי זמן מהפעם האחרונה שהייתי כאן. לחיי הצבא יש דרך למתוח את הזמן, לגרום לימים להפוך לטשטוש אחד גדול. אבל כאן, הכל נראה קפוא בזמן, חוץ משיפוצים שאני יכול לראות שבוצעו, כמו בריכת הילדים עם הגגון והמגלשה, הכל נשאר בדיוק אותו הדבר.
כל חיי הילדות שלי העברתי בלשרת אנשים שמסריחים מכסף. אבא שלי חינך אותי לשנוא אותם, לא שהם עשו לי משהו רע אישית, חוץ מבריונות בבית ספר שאני לא ממש יכול לומר שהייתי תמים, המשםחה ששירתנו די התייחסו להורים שלי, לאחותי ואליי בצורה יפה.
עד שאבא שלי החליט לחרבן את החיים של כולנו ולנסות לרצוח אותם.
דלת הכניסה נפתחת, וליסה ממהרת החוצה, פניה מאירות בחיוך כשהיא מחזיקה בידיה את ג'ואי הקטן, "רוי! חזרת! ילדים! דוד רוי כאן!"
לפני שאני מספיק להגיב, שתי דמויות קטנות חולפות על פניה, דוהרות במורד המדרגות.
YOU ARE READING
לשרוף את הים
Romance"יש לך משהו להוסיף? כי אני אשמח להוסיף לך עוד שני עיקופי שחייה מסביב לספינה." אני מנידה בראשי לשלילה. "בלעת את הלשון? תעני במילים! יש לך משהו להוסיף?" הוא מרים את הקול. "לא." אני משיבה מלחישה. הוא מחייך חיוך מבשר רעות ומסתכל על כל הצוות. "אתם יודעי...
