Bad boys can make a good story

פרק-9

*** נקודת מבט של אנבל ***

חזרתי הביתה מהפיצרייה ולקחתי את התיק שלי ואת תיק הציורים שלי והלכתי לכיוון הסטודיו. אני חייבת לנצל את כל הזמן הפנוי שיש לי לסטודיו כי כל שאר הזמן זה לימודים והחלקה, ואם אני רוצה להספיק לקראת התערוכה אני חייבת לעבוד. הגעתי לסטודיו והלכתי למקום הקבוע שלי עם השולחן שלי. 
לקחתי את התיק של הציורים וחיפשתי שם את הציורים הישנים שלי. היה לי רעיון כזה לצייר מחדש כמה מהם ביחד ולראות מה יצא לכל הציור כולו. סיפרתי למליה על כך והראתי את הציורים שאני רוצה לשחזר. "מעניין. מאוד מענין את האמת, הייתי רוצה לבדוק מה יצא מזה. תמיד ידעתי שיש לך את מה שצריך! את יודעת, בתערוכות מחפשים או בכלל מחפשים כדי להראות בתוך התערוכות עצמן, משהו שיבליט אותך מבין השאר. משהו מיוחד שידבר בפני עצמו." היא אמרה מחייכת וגם אני עניתי בחיוך "תודה מילה" הוספתי והיא הלכה לעוד ילדים שהיו בסטודיו עכשיו. 

השעה עכשיו שמונה בערב, קצת יותר משמונה אולי. אני בדרך הביתה כבר, עם התיק שלי ותיק הציורים שלי, את האמת שזה דווקא לא כבד כלל. היה יחסית חשוך אבל הפנסים העירו את הדרך טוב מאוד, הכל היה נראה מאוד יפה בזמן של הלילה, לדעתי אפילו לפעמים יותר יפה מאשר בעור היום. שמעתי שירים בדרך ואיכשהו המצב רוח שלי השתנה משיר לשיר למרות שזה היה הפרש זמן יחסית מאוד קצר. 
אני מרגישה מעט עייפה מהכל והראש שלי כואב קצת, והכי חשוב שאני לא יכולה להיות חולה. עוד שבוע וחצי בערך יש את התערוכה, עוד חודש ומשהו יש את התחרות שבשבילה אני חייבת לעבוד כמעט וכל יום על הסולו והאימונים הרגילים עם כולם, זה די קשה ונורא מתיש לפעמים, ועוד בנוסף לכל זה יש גם לימודים, לפעמים זה נראה כמו יותר מידי ופשוט בא לי הפסקה מכל הדברים האלו, אבל באותו הזמן אני מרגישה שאני לא יכולה לוותר על משהו א]ילו על משהו אחד. וממחר זה יהיה קצת עוד יותר קשה, מחר מתחילים ההפגישות או מה שזה לא יהיה עם הקבוצה של ה"מעדנים" או ככה לפחות החליטו לקרוא לזה, לדעתי קצת מצחיק. זאת קבוצה של התלמידים המובילים בלימודים לפחות חלקם, ועושים כבייכול חזרות לקראת התחרות שיש בין הבתי ספר, למרות שגם לזה יש שלושה שבועות, אבל הם החליטו להתחיל ממחר. את האמת שלא כ"כ רציתי להשתתף שם, אבל המורים די הכריחו אותי, הם אמרו שזה יכול להוריד לי בציון אם לא אעשה זאת למרות שלפי מה שידוע לי לזה אין אף השפעה על הציון, חוץ מזה שזה אולי יכול להוסיף כבונוס, ובנוסף התעודה על ההשתתפות תשפיע לטובה על קבלה לאוניברסיטה, וזה גם חשוב אז הסכמתי. אני רק מקווה שזה לא יהיה עד כדי כך קשה... 

הגעתי הביתה והכנתי לעצמי את סדר היום שלי למחר, בית ספר, שעתיים של החזרה עם הקבוצה של ה"מדענים", שם מפגר. אחרי זה החלקה ואחרי זה שוב סטודיו... התיישבתי על הכריות והפופים ליד החלון והסתכלתי החוצה, לפעמים זה מאוד מצחיק אותי שאני לא מהאלו שיוצאים בלילות, מבלים כעם כל החבורה שלהם, נהנים, זה נראה מאוד כיף לפעמים, וכל המסיבות, אם הייתי עם כל הביטחון שלהם ומקובלת כמוהם ועם הגוף שלהם... אולי הייתי הולכת, אני די בטוחה שהייתי הולכת, אבל את האמת שאני לא אוהבת מקומות כאלו, דבר ראשון אני רק בת 17, בסדר נגיד וזה כבר 17, אבל עדיין, כל המקובלים ששם, עושים צחוקים מילדים כמוני... אנחנו לא מתאימים לשם.. לפחות ככה זה מרגיש חח... לפעמים זה כ"כ מרגיז. הם יכולים לצחוק עליינו בגלל שאנחנו מחליקים, ולא בהוקי? זה דפוק. או כשהם צוחקים עליינו בגלל שאנחנו דואגים לעתיד שלנו? או הבנות צוחקות על זה שאנחנו לא מתלבשות כמוהן כששום דבר אצלינו לא חשוף? זה חסר היגיון לדעתי... אבל את האמת שיש חלק מהם שהם דווקא נורא חמודים ואכפתיים, מה קרה לאחרים. אבל הם עדיין לא מציקים מציקים לנו כ"כ הרבה, לרוב הם פשוט לא שמים לב וזהו.. 
'הו אחד מהם, רק נזכרים' אמרתי לעצמי כאשר ראיתי את מייק אוניל רץ ממש מול החלון שלי, הוא רץ כאן די הרבה פעמים את האמת, הוא גר לא רחוק ממני ככה שראיתי אותו הרבה פעמים בסביבה, רק שהוא לא ראה אותי כמובן.. אבל זה לא שאני ציפיתי או מצפה למשהו מיוחד.. הוא לא כ"כ מעניין אותי או כל החבורה שלו. יש לי את החברים שלי להסתובב איתם. הוא הרים את מבטו למעלה והלב שלי נעצר לרגע, אני לא יודעת למה, אני פשוט לא כ"כ אוהבת להיתקע בילדים מהחבורה שלו.. במיוחד לא בו, תמיד יש לי תחושה שיקרה משהו ממש רע, התקופפתי מהר מהחלון וכשהרמתי את ראשי בחזרה הוא כבר לא היה שם. נאנחתי בכבדות ולקחתי דפים ועפרונות וספר ששמתי עליו את הדפים והתחלתי לצייר בעצמי לא יודעת מה.