Bad boys can make a good story

פרק-18

*****

אז זאת הדמות הראשונה שאני מעלה, וכמו שכשבתי בהתחלה זה פרנצ'סקו לאצ'ובסקיי שהוא בעצם מייק, כאילו הדמות של מייק חחח.

*** נקודת מבט של אנבל *** 

"טוב טוב זהו מספיק"  לוקאס אמר נכנע אחרי שניצחקתי אותו במלחמת הצבעים. זאת מחלמה שהיינו עושים כל הזמן. בגלל שאני מציירת אז יש מסביבי ובכל מקום איתי הרבה צבעים מן הסתם אז אנחנו בעצם מנסים לצבוע אחד את השני כמה שיותר או לזרוק צבעים לא משנה מה העיקר לכסות אחד את השנייה בצבע. זה בערך כמו מלחמת כריות רק שזה צבע... ואנחנו בסטודיו עכשיו...
"אז.. מה חדש?"  שאל מתיישב מנקה את הצבע מהידיים שלו והפנים קצת וכך גם אני.  
"לא..." עניתי לא מסתכלת כ"כ עליו מנקה את יד ימין שלי.   "כן? מה עם הדייט שלך ושל מייק?"  שאל והרגשתי את העיניים שלו נועצות בי למרות שראיתי מזווית העין שלי שהוא מנקה מעצמו את הצבע. 
"את האמת? היה די טוב. בסוף הדייט ואחרי אפילו חשבתי שזה היה די מעולה.." אמרתי יחסית מהר בקול קצת אולי מעצבן אבל לא יותר מידי ועם הבעת פנים קצת כועסת או מוזרה.. לא בטוחה מה מבין שניהם אולי ביחד.. 
"אז למה קול כזה? מה את עצבנית שטעית בנוגע לעניין?"  שאל מגחך. לא לוקאס אני די עצבנית שצדקתי. אולי במקום כלשהו כן רציתי שאני אטעה בנוגע לעניין.. אני מתכוונת כולן באיזה שהוא מקום בפנים לפעמים חולמות על מישהו, על אהבה כלשהי... 
"לא.. אני דווקא צדקתי. כי ראיתי אותו במו עיניי מתנשק עם מאדי... אז כן אני די בטוחה שצדקתי וזה היה סתם לא יודעת מה. כיאלו מה זה טרנד כזה? לשכנע ילדה חנונית מסכנה לצאת איתך לדייט ואז זהו? כאילו היא אוויר או לא יודעת כאילו לצחוק עלייה? זה העניין שלכם?"  שאלתי מתעצבנת אבל לא צעקתי. פשוט נאנחתי, הרגשתי סוג של אכזבה, כיאלו שיחקו בי קצת כדי סתם להעביר תחושת נוסטלגייה או משהו כזה כמו עם צעצוע מסכן וישן... הסתכלתי לעיו אחרי דקה בערך שבהיתי בריצפה.. 
"מה?" הוא שאל מופתע אבל יותר מזה לא יכולתי לפענח את הבעת הפנים שלו.. 
"דבר ראשון. אולי את מפגרת שאת חושבת ככה. את לא חנונית מסכנה, כאילו כן את חכמה ואין לך ציונים מתחת ל95 ואת אוהבת ספרים ואת שקטה אם לא מכירים אותך כי 'על מה כבר יש לך לדבר עם אנשים שאת לא מכריה אז ברור שתיהיה שקטה יותר '  ואת מחליקה ומציירת ואוהבת מוזיקה קלאסית וניגנת בפסנתר עד ש.. קיצר לא משנה.. למרות שאת יכולה להיות כל הדברים האלו"   אמר וחייך מאז שהתחיל ואני צחקתי קצת הכל הצחיק חוץ מהפסנתר.. עזבתי פסנתר מאז שסבא וסבתא שלי נהרגו... זה היה זיכרון חד מידי עליהם ופשוט לא יכולתי להמשיך.. כל פעם שהתחלתי לנגן הכה בי הכל ומרוב הדמעות היה קצת קשה לראות את הפסנתר עצמו חח אז פשוט עזבתי ולא אהבתי מאז להיזכר בזה... "כן כן הבנתי... אני קצת..."  אמרתי ולא ידעתי איזה מילה מתאימה לי יותר.. 
"כן.. אבל לא משנה. את חמודה וכן את ילדה טובה אבל אין בזה שום דבר רע.. את מתוקה ומקסימה כמו שאת... חוץ מזה שאת יפה.. אין לך מה להתבייש... למרות שאת ביישנית כן אבל את לא צריכה להרגיש כמו שאת מרגישה בגללו... זאת הנקודה שלי. את לא יכולה לתת למישהו מפגר אחד להרוס לך את הביטחון שלא בשמיים אצלך אני חייב להגיד.. אבל את צריכה לדעת שאת לא צעצוע.. את לא משהו בלי רגשות או אוויר. אם מישהו לא שם לב עלייך הוא סתם מפסיד.. והמאדי הזאת? היא לא שווה את השערה שלך.תאמיני לי.. כולנו יודעים.. אז להרגיש חרא בגללה?" אמר מסתכל עליי ואני חייכתי. הוא באמת יודע איך להרים מצב רוח.. וביטחון...  "וזה לא הטרנד עכשיו. אף אחד לא ישחק בך אוקיי?"  הוסיף מחזיק את היד שלי.  "תודה"  אמרתי בשקט וחיבקתי אותו.. זה כ"כ טוב להרגיש שיש מישהו כזה ליידי עכשיו שתומך בי, לוקאס, מרגרט. כן אין לי מיליון חברים אבל מספיק לי גם אלו שיש לי.. בסדר אולי זה לא מגיעה ל10 אבל הם כולם שם אמיתיים איתי ובכללי.. הם חברים אמיתיים שבאמת שם בשבילי..
"טוב בואי נחזיר אותך הביתה"  אמר אחרי שהתנתקנו מהחיבוק..