Harry Styles | Frozen Emotion

Chapter 20

שמגיע הצהריים הארי מקפיץ אותי לבית שלי ואני נאנחת, אמנדה בטח לא תפסיק לשאול שאלות.

"היי" אני אומרת שאני חוזרת הביתה והיא עוזבת את המגזין שבידה, חיוך ענק עולה על פניה ואני מרימה גבה.

"מה?"

"ראיתי את המכונית של החתיך בחוץ. ספרי לי הכל!" היא צורחת בהתלהבות ומוחאת כפיים, אני מנערת את ראשי. "לא קרה כלום."

"אז איפה היית כל הלילה..? חשבתי שהלכת לאיזשהיא מסיבה. איך הגעת אליו ומה-" היא שואלת ואני קוטעת אותה.

"הלכתי, והשתכרתי.. אז התקשרתי אליו בטעות. והוא בא לאסוף אותי, ישנתי אצלו אבל לא קרה כלום, גם לא ייקרה." אני אומרת ומדגישה את המשפט האחרון, מתיישבת בספה.

"אני יודעת שאת רוצה אותו" היא מגלגלת את עיניה ואני נאנחת.

"לא אני לא. הוא חבר של אבא שלי, זה לא יכול לקרות"

"למה את לובשת חולצה כזאת? רגע זה שלו?" היא צועקת ואני מנסה להשתיק אותה, בקצב הזה היא תעיר את כל השכנים.

אני שותקת ולא עונה לה על השאלה, והיא ממשיכה לשאול שאלות על הלילה, היא כל כך בטוחה שקרה משהו. אני קוטעת אותה ועולה לחדר שלי, נשכבת על המיטה.

הטלפון שלי רוטט ואני פותחת אותו, הודעה מהארי.

"אל תשתי בכמויות כאלה יותר. זה היה מוגזם אתמול."

אני מתנשפת ומנסה להיזכר בכל הלילה, אבל אני לא זוכרת כמעט כלום מאז שהקאתי לו במכונית.

"מצטערת על.. זה שהקאתי."

ההודעה נשלחה.

אני מחכה עוד כמה שניות ואז הוא עונה,

"זה בסדר, רק תזכרי מה שאמרתי לך."

אני מכבה את הטלפון וקמה להתקלח, אני צריכה להחזיר לו את החולצה הזאת מתישהוא.

שאני יוצאת ויורדת למטה, אמנדה לא שם ואני מנחשת שהיא בטח יצאה. כי היא אף פעם לא בחדר שלה, היא אפילו לא יושנת שם כמעט.

אני פותחת את המקרר ואין כמעט כלום חוץ ממשולש אחד של פיצה ממה שאמנדה ופול בטח אכלו אתמול. אני לוקחת את המשולש ומחממת אותו במיקרוגל.

הטלפון שלי רוטט שוב ואני חושבת שזה מהארי, אבל זה מראיין.

"היה בסדר אתמול? עם מי חזרת הביתה? מצטער שלא יכולתי להקפיץ אותך בחזרה."

"זה בסדר, הסתדרתי. חבר של אבא שלי בא.. והיה נחמד, אבל תזכיר לי לא לבוא יותר."

"למה?"

הפיצה שלי מוכנה ואני מכבה את הטלפון שלי בלי לענות לו. אני לא אוהבת לשתות, כי אני לא אוהבת לא להיות בשליטה ואתמול זה היה שונה וזה לא ייקרה שוב. אני מקווה שהארי יבין את זה.