Harry Styles | Frozen Emotion

Chapter 3

לקראת הערב אמנדה יצאה למועדון ונשארתי בבית, תהיתי לעצמי מתי היא תתבגר אבל אני מניחה שזה לא ייקרה בחיים.

הכנתי לעצמי תה וישבתי מול הטלוויזיה, כנראה ממתינה לאלוהים שיישלח משהו שלא יישעמם אותי עד כדי מוות.

אולי ללכת עם אמנדה היה רעיון טוב כמו שהיא אמרה, אבל אני שונאת מועדונים ורעש. המוזיקה הורסת לי את האוזניים, לפעמים שאני בתקופת מבחנים קשה ואני מותשת אני שותה. אבל שוב, זה רק לפעמים.

לעומת אמנדה שהולכת כל סוף שבוע בלי סיבה, והיום זה בכלל יום חול.

אבל זה כבר בעיה שלה, היו לה ארבע בני זוג והזמן הכי ארוך שהיא הייתה עם מישהו היה לחודש וחצי.

היה לה מישהו שאחרי שבוע הם נפרדו, ואני אפילו לא מבינה איך זה קורה. איך מספיקים לסבול ממישהו אחרי כולה שבוע וחצי?

בהתחלה רציתי לראות האנטומיה אבל כמובן שאמנדה הרסה לי הכל עם ספויילרים, זה לא היה ספויילרים אפילו היא פשוט סיפרה לי הכל.

אז ראיתי משהו רנדומלי ומטומטם, ואז מישהו דפק בדלת.

הרגשתי כמו אמנדה שלא היה לי כוח לקום לשנייה מהספה, האישה הזאת מדביקה אותי בעצלנות שלה.

פתחתי את הדלת ואמא שלי ואנה היו בדלת, קים כבר גדולה אז אנחנו בקושי נפגשות כי היא עסוקה בדברים אחרים.

אני והבעל של אמא (סטיב), לא הכי מסתדרים ביחד כי מאז שהייתי קטנה כעסתי עליו שהוא גנב את אמא שלי מאבא שלי.
זה די טיפשי, ועכשיו אין לי סיבה לא לחבב אותו אבל אני עדיין לא מחבבת אותו.

שלא תבינו לא נכון, הוא בסדר כזה אבל אני שונאת שהוא מנסה להתנהג כאילו הוא אבא שלי למרות שיש לי כבר אבא, זה יכול להוציא אותי מהדעת ואני שונאת אותו על זה.

"היי אמא! היי אנה" אמרתי ולקחתי את אנה הקטנה בין הידיים, היא רק בת שנה וחצי וקים בת 14.

"מה נשמע מתוקה? שמעתי מאבא שלך שהיה לך מבחן היום"

"כן, במדעים" אמרתי והתיישבתי איתן בספה שאנה על ידיי.

"איך היה?"

"לא יודעת את האמת, חלק ברח לי מהראש ונכנסתי ללחץ" נאנחתי, ברוב המבחנים זה מה שקורה לי כי אני ישר חושבת על מה יקרה אם אני אכשל.

"לא לקחת את הכדורים שלך?"

"לא. שכחתי אותם בבית ולא ידעתי שאני אהיה לחוצה ככה, למדתי הרבה" משכתי בכתפיי ומיקמתי את אנה על הברכיים שלי כי היא לא הפסיקה לזוז.

"אז.. מה חדש? הכרת מישהו?" אמא שלי שאלה אחרי כמה דקות ושנאתי שהיא שואלת את השאלות האלה.

"לא אמא" גלגלתי את עיניי.

"למה לא? את תמיד פוסלת. לא יזיק אם יהיה לך מישהו, את כבר בת 21.. את לא רוצה חבר?"

העברתי נושא כדי שהיא לא תתחיל להרצות לי שאם אני לא ארצה חבר עכשיו אז בגיל 30 אף אחד לא יירצה אותי.

שלא יירצו, ואני גם לא מבינה מה הלחץ. אפשר לחשוב מה השינוי בזה שיש לי חבר או שאין לי.

-

קמתי בבוקר מוקדם מדי מהרגיל כי אמנדה בדיוק חזרה והעירה אותי, קיללתי אותה על זה שאין לה לימודים היום והיא יכולה לרבוץ מול הטלוויזיה כמה שמתחשק לה.

הייתי בטלפון עד השעה שהייתי אמורה לקום, ואז ירדתי למטה לאכול משהו קטן, עליתי חזרה וצחצחתי שיניים.

לבשתי כובע אדום וגופייה שחורה רופפת שיש לה קרעים ריבועיים מאחור, סקיני ג'ינס לבן ואת הוואנס שלי.

שמתי קצת מייקאפ על הפנים ולא השקעתי יותר מדי כי אני שונאת להרגיש שיש לי מסכה על הפנים, שירדתי למטה אמנדה הסתכלה עליי.

"תלווי לי את הגופייה הזאת ל-"

"לא" קבעתי בלי לשמוע את ההמשך של מה שהיא רצתה להגיד, הכרתי את אמנדה טוב מדי מכדי לתת לה בגדים שלי. שהיא לובשת חולצות שלי היא מחזירה אותם במצב נורא ואני כבר לא יכולה ללבוש אותם שוב. וזאת אחת הגופיות האהובות עליי אין מצב שאני אתן לה אותה.

"אבל-"

"לא" המשכתי לקטוע אותה.

היא נאנחה בהגזמה ועליתי שוב כדי להביא את התיק שלי.

"ביי אמ, אני יוצאת"

יצאתי לבחוץ והחלטתי ללכת ברגל כי היה לי המון זמן.

עברתי ליד הבית של הארי ורציתי לדעת אם הוא שם, אבל המשכתי ללכת לכיוון הבית קפה שליד האוניברסיטה.

קניתי קפה כמו בכל יום כי זה מה שמעיר אותי ואין לי כוח להכין לעצמי בבית, כי אז אמנדה תבקש ממני גם ואני אצטרך להתחיל איתה את מריבת ה'אני לא עובדת אצלך'.

ואין לי כוח לזה כל בוקר.

הלכתי לכיוון האוניברסיטה ופגשתי ידיד טוב שלי, בריאן והוא ליווה אותי.

אהבתי שאנשים מלווים אותי בבקרים לאוניברסיטה כי משעמם לי ללכת לבד ואמנדה תמיד מתחילה ללמוד אחריי או לפניי, והיום היא בכלל לא באה.

אני לא מבינה למה השעות שלנו כל כך שונות, גם מתי שאנחנו חוזרות אני לא יכולה להקפיץ אותה חזרה הביתה כי היא רוב הימים מסיימת ללמוד לפניי.

תקוללי אמנדה.