תמונה

XIII

שימו לב, יש שאלה בשביל הפרק הבא, וגם בשביל הפרקים הבאים בסוף הפרק, אז אני אשמח אם תענו עליה:)

ϟ ϟ ϟ

"אז מה מביא אותך לכאן מתוקה?" שואל ג׳ים.
כריסטי לא הייתה מגיעה לבקר אותו לעיתים קרובות, ומאז המקרה של אימה היא ניתקה כל קשר עם משפחתה.

"אנחנו לבד בבית, נכון?" היא שאלה.

"כן, למה?"

"ספר לי על ג׳ולייט."

פניו של ג׳ים החווירו למשמע הבקשה, שנשמעה כמו פקודה.
הוא לא שמע את השם הזה כבר כמעט עשור.
למען האמת, הפחד הכי גדול שלו היה לשמוע את השם הזה שוב.

"איזו ג׳ולייט מתוקה?" הוא התפלל בליבו שזה רק צירוף מקרים. ג׳ולייט זה לא שם כל כך נדיר.

"חברה של דניז."

ובכן, דניז זה ממש לא שם נפוץ. דניז-חברה-של-ג׳ולייט, זה בכלל נדיר.
ג׳ים לא הצליח לפענח מה פשר שאלותיה של כריס. מבטה נראה חסר רגשות לחלוטין. כל מה שהיא עשתה זה רק למצמץ ולנשום. כריסטי לא תוותר, עד שג׳ים יספק לה תשובה.

"את מכירה אותן?"

"לא באופן אישי. רק מסיפורים. אבל אתה לעומת זאת..."

"אני מה?"

כריסטי גילגלה את עייניה, "דוד ג׳ים, אני יודעת מה קרה לדניז בזמן שהיא הסתובבה איתך."

ϟ ϟ ϟ

כריס שמח, כיוון שמאז שהוא נתן לכריסטי את היומנים, הם לא הופיעו בדירתו שנית.

הוא נזכר שוב ושוב במה שכריסטי אמרה לו לפניי שהם נפרדו, "אמרת שדודה ג׳ולייט שלך נהרגה בגלל מה שהיא ידעה... אבל זה לא הגיוני, כי דוד ג׳ים שלי עדיין חי."

אז מה באמת קרה לדודה ג׳ולייט?, הוא שאל את עצמו שוב ושוב.

כריס התקשר לאימו, ושאל אותה את השאלה הזאת. ג׳ולייט הייתה אחותו של אביו, אבל שני קרובי המשפחה שנשארו לה היו רק אביו, והוא עצמו. מאחר שאביו כבר איננו, התקווה האחרונה שלו הייתה אימו.

" היי אמא." הוא אומר.

"כריסי! זה משהו דחוף? אני קצת עסוקה כרגע."

"בסדר, זה יהיה מהר. מה קרה לדודה ג׳ולייט? כל מה שנאמר לי זה שהיא פשוט מתה."

"חמודי, היא נפטרה בתאונת עבודה. זה מה שאביך סיפר לי בזמנו."

"במה היא עבדה?"

"אני לא יודעת. הייתי שואלת למה פתאום אתה מתעניין בה, אבל אין לי זמן."

ϟ ϟ ϟ

כריס התיישב על מיטתו. הוא התיישב בתנוחת לוטוס ועצם את עיניו. הוא האט את קצב נשימתו, והרגיש כאילו הוא מטייל בין חיים למוות.

ג׳ולייט. הוא חזר על המילה שוב ושוב בראשו, ודימיין אותה כפי שזכר אותה מהפעם האחרונה בה הם נפגשו. למעשה, הוא זכר בדיוק מתי זה קרה...

טקס סיום הלימודים. הוא היה אז בן שמונה עשר, לפני כמעט ארבע שנים.

ϟ ϟ ϟ

"כריסטיאן מקנדי." שמעתי את מנהל התיכון קורא בשמי, מזמין אותי לעלות על הבמה.

כולם הפנו את מבטם אליי. כשקמתי מכיסאי, דודה ג׳ולייט מחאה כפיים בהתלהבות, הוריי מצטרפים אליה כעבור מספר שניות.
בתוך פחות מחצי דקה, כל התלמידים וההורים מחאו לי כפיים.

הרגשתי מעט מובך, לא אהבתי כשהמון אנשים הסתכלו עליי, על כל תנועה שאני עושה.

המנהל, מר טי, שבאופן אירוני שמו המלא היה מרטי טילס, העביר אליי את המיקרופון.

כולם חיכו בציפייה לשמוע נאום קצרצר.

חיפשתי בעיניי את הוריי, שישבו בצד ימין של גוש ההורים. ראיתי שאימי בכתה מרוב אושר, היא לא הצליחה להאמין שזהו זה, סיימתי תיכון ושאני כבר בן שמונה עשר.

דודה ג׳ולייט ישבה בצד שמאל של גוש ההורים בפעם האחרונה שראיתי אותה.

עכשיו, היא כבר לא הייתה שם.

שמעתי את מר טי לוחש לי מרחוק שכולם מחכים שאגיד משהו.

"תודה רבה לכולם... על כל זה..." אמרתי והחזרתי את המיקרופון למר טי. לא היה לי אכפת שנשמעתי כמו אידיוט.

לאחר שקיבלתי את תעודת הבגרות שלי ממר טי, רצתי אל הוריי.

"בן שלי! אני כל כך גאה בך!" אמרה אימי, ומשכה אותי לחיבוק.

"תודה... אבל למה דודה ג׳ולייט הלכה כשעליתי לבמה?" שאלתי לאחר מכן.

"למה אתה מתכוון? היא מעולם לא הייתה פה." אומר אבי.

ϟ ϟ ϟ

אז הנה עוד "חפירה בסוף פרק", כמו תמיד;)

*שאלה חשובה*
טוב, אז בפרק הזה ובפרק הבא (וגם טיפה בפרק הקודם) יש קפיצות זמן אחורה. אתם רוצים שבתחילת הפרק הבא אעשה ציר זמן עם האירועים שקרו בעבר, כדי שלא תתבלבלו(וגם אני לא)?

בקשר לשיר, אני ממש אוהבת אותו ובזמן שכתבתי את סוף הפרק חשבתי עליו, ואני חושבת שהוא ממש מתאים לקטע ההוא.

(הייתי מסבירה גם למה אבל אני מפחדת לפלוט ספויילרים/רמזים לעתיד בטעות אז סליחה [אם זה מעניין מישהו אז אני אסביר בסוף הסיפור {אני מקווה שנגיע לסוף הסיפור!:0. <גדול. סוגריים בתוך סוגריים בתוך סוגריים בתוך סוגריים.>}])

אה ואין לי מושג מה קורה בסיום התיכון מהסיבה הפשוטה שעוד לא הגעתי לרגע הזה, אז תדמיינו שזה ככה(;