תמונה

XV

" 'התיק סגור' זה הדבר האחרון שהיא אמרה לי שהקול שהיא שמעה אמר לה. אחר כך, היא סיפרה לי שהיא מתכננת להוציא את השבב מרגלה בעצמה ולהשאיר אותו בביתה, ואז לברוח.
הבטחתי לה שאני לא אספר על זה לאף אחד לעולם, אבל אני חושב שאת צריכה לדעת לאן את נכנסת.
אז עכשיו, בבקשה, עיזבי את זה. ואל תיקחי אותי לדוגמא, אני ניצלתי בנס." ג׳ים קיווה בליבו שכריס תשתכנע ושהאמת באמת תפחיד אותה.

אבל, מאז ומתמיד היא נמשכה לסכנה. יום אחד, כשהוא שמר עליה כשהייתה בת חמש, הוא דרש ממנה בשום פנים ואופן לא לשלוח ידיים לתוך התנור בזמן שהוא דולק. האם זה מנע ממנה לעשות את זה? ממש לא. היד שלה נכוותה וכך היא למדה שאסור להתקרב לתנור דולק.

"בסדר, אני שמחה שהחלטת לספר לי בסופו של דבר." אמרה כריסטי.

עכשיו היא ידעה מה באמת קרה לג׳ולייט. היא חייבת לספר לכריס על כל מה שגילתה.

"ושלא תעזי לספר על מה שסיפרתי לך לאף אחד, זה ברור?"

"כן..."

ϟ ϟ ϟ

בזמן שכריסטי צעדה ברחוב וויליאמסבורג, היא קיבלה שיחת טלפון ממספר לא רשום.

"הלו?"

"כריסטי? היי, זה איימן. רציתי להתנצל על מה שקרה אז ו-"

"דיי, לא ברחתי בגללך. זה בסדר."

"בכל מקרה... חשבתי שארבעתינו נוכל להיפגש במסעדה ונוכל להכיר מחדש בצורה פחות מביכה. מה דעתך לגבי סוף השבוע?"

"אולי לא כדאי שזה יהיה בצורה רשמית שכזאת..." ניסתה כריסטי לרמוז שאין לה שום כוונה לערוך היכרות חוזרת עם איימן.

בנוסף לכך, ראיין בטוח יתנגד להצטרף אליה שוב אחריי הפעם ההיא שבה כריס ברחה והשאירה אותו לבד איתם.

"בבקשה, זה ממש חשוב לי. תדברי על זה עם קורטני."

"אני אחשוב על זה."

ϟ ϟ ϟ

כריסטי הייתה בדרך אל האירוע שדחתה כל הזמן את מועדו. אם היו שואלים אותה לפני כשנה מתי לדעתה האירוע הזה יהיה, היא הייתה עונה שהיא מקווה שלפחות בעוד יובל.

לבושה בבגדים שחורים שהיא מעולם לא לבשה בחיי היום- יום שלה, היא הגיעה אל ההלוויה של אמא שלה.

"... ועכשיו, אני מזמין לפה את ביתי האהובה, כריסטיאנה מקנדי."

כריסטי נשמה נשימה עמוקה. היא לא תכננה מה היא תאמר, אבל היא קיוותה בליבה שזה יבוא לה בצורה ספונטנית.

"אמא שלי. אתם יודעים מהו שמה, אני לא אומר אותו בקול. אמא שלי הייתה יותר מסתם אמא בשבילי. היא הייתה החברה הכי טובה שלי, האוזן שתמיד הקשיבה לכל הצרות שלי, לאורך כל החיים, עד ליום שבו קרה מה שקרה.
הייתי הבת היחידה שלה. היא אהבה ילדים, והיא אהבה את העולם. היא אהבה לחיות. גם במצבים הכי קשים, היא תמיד הייתה מוצאת דרך מיוחדת משלה שגרמה לכולם לראות את הכל בצורה קצת טובה יותר.

אני לא יודעת אם היא שומעת את זה, אבל אם כן, היא בטח מנסה למצוא דרך שבה לא ניהיה עצובים על אובדנה. היא בטח מנסה לגרום לכל אחד מאיתנו ללכת, היא שנאה זמנים ותקופות עצובות.

במוקדם או במאוחר כולנו מתים. למדתי ממנה משהו, לא נולדנו כדי למות. נולדנו כדי לחיות את החיים בפרק זמן כלשהו, ולאחר מכן לנוח מכל מה שעשינו.

אתם בטח מרחמים על אמא שלי ועליי, אני בת עשרים ואחת. אמא שלי לעולם לא תזכה לחבק את הנכדים שלה.
לפני כמה שנים, כשאמרתי לה שאני רוצה בעתיד לפתוח סטודיו גדול משלי לצילום, אני רוצה להראות את הצילומים שלי לכל העולם, היא צחקה ואמרה שהיא מחכה לשמוע אותי אומרת לה, 'אמא, עשיתי את זה!'. היא לעולם לא תזכה לשמוע את זה.

אני בטוחה שאם מישהו היה עומד במקום שלי עכשיו, הוא היה עושה הכל כדי לא לבכות בזמן שהוא אומר את מה שאני אומרת.
אבל אני לא הייתי מוותרת על זה.

זה מה שיפה בנו, בני האדם, יש לנו רגשות. אנחנו בוכים באירועים עצובים, צוחקים באירועים משמחים...

זו היא אמא שלי, וזה מה שלמדתי ממנה."

אביה של כריס חיבק אותה. קרובי המשפחה והחברים הקרובים לא מחאו כפיים, זה לא היה מכובד באותו הרגע.

אבל, ללא ספק, אם היא ניסתה לרגש את כולם, היא הצליחה.

ϟ ϟ ϟ

לאחר שכולם כבר עזבו, בחור שנראה כבן שלושים ניגש אליה.

"אני מצטער על מה שקרה, היא הייתה אמא נהדרת."

"כן, היא כן. איך אתה מכיר אותה? מר..."

"מקנדי. דיירון מקנדי."

"אתה מהצד של אבא שלי?"

"כריס, את לא מזהה אותי? אני אחיך."

ϟ ϟ ϟ

אוקיי, אז אין לי מושג מה עושים בהלוויות ואם זה ככה (כמו שכתבתי בפרק), ואם לא, אז תארו לעצמכם שזה ככהXD מצטערת שהפרק קצת משעמם, אני אשתדל לסיים לכתוב את הפרק הבא כמה שיותר מהר בתור פיצוי;) (יהיה לי את הסופ"ש לעשות את זה!)

אוהבת מאוד מאוד, ותודה על כל התמיכה שלכם!!!❤❤

(אז בגלל שמשום מה אני לא מצליחה לכתוב בעיברית בכתב נטוי, מעכשיו אכתוב את מה שכתוב מתחת למשפט הזה עם קו תחתון [יש לי שאלה, זה רק אצלי ככה?])

בתמונה- דייוויד ג׳יאנטולי, דיירון מקנדי.