תמונה

XXXI

"איימן גריפין, בוא איתי בבקשה." מישהו פתח את התא, וסימן לאיימן לצאת. על התגית שהוצמדה לחולצתו האפורה נכתב "27645".

"אל תדאג... אני בטוחה שהיא תתרגל אליך בסופו של דבר." ניחמה אותו ג׳ולייט רגע לפני שהוא יצא מהתא.

❂

הם ישבו לבדם במשרד של הבוס. המשרד הפשוט עם שולחן המחשב והמחשב עליו, עם ארון שמלא בתיקיות וקלסרים ליד.

"יש לי עיסקה להציע לך," אמר איימן לאחר שתיקה שנמשכה כדקה. קולו היה יציב, והוא השתדל לשמור על הבעת פנים רגילה וקצת מלחיצה אפילו, כי לא חייך אפילו לרגע.

איימן ידע שבעוד רגע הכל יסתיים, מרסי תחזור הביתה. היא אמנם תגדל בלי אבא, אבל לפחות תיהיה לה דמות אם.

"עוד לא סיימת עם התמורה שלך בעיסקה הקודמת, אבל אני מוכן לשמוע מה יש לך להציע." גיחך בראד.

איימן חזר בראשו על המשפט שתיכנן להגיד. הוא פחד לומר את מה שרצה בקול, אבל אז הוא פשוט פלט את זה. "קח אותי, בתמורה לחופש של מרסי."

הפעם הוא לא גיחך, אלא ממש צחק. "אתה חושב שאתה שווה אליה? גם אם היית מציע לי מאה שיבוטים שלך כולל אותך האמיתי בתמורה למרסי, לא הייתי מסכים."

הוא עצר, חשב לרגע, ואז המשיך לדבר, "למרות שבמחשבה שנייה... המוח והיכולות שלך שוות את זה. אתה יודע מה? אני מסכים, בתמורה שתתחייב להכין כמות שיקויים שתספיק לכל אחד ואחת שעובדים כאן, במשך כל שארית חייך."

איימן שיחק באצבעותיו. הוא נהג לעשות את זה כל הזמן במשך ילדותו, זה עזר לו לחשוב במצבים לחוצים, כמו במבחנים למשל. מהרגע הראשון שהצעתו החדשה של בראד הוצעה, הוא ידע שאין סיכוי שהוא מסכים לעיסקה הזאת.

אין שום סיכוי שהוא זה שיהיה אחראי להמשך קיום הארגון הזה.

"זה בסדר אם אתה מעוניין לחשוב, קח דקה ואני בינתיים אוציא מסמכים שתחתום עליהם לאחר שתחליט את הבחירה הנכונה. אבל תצטרך להחליט כאן ועכשיו, אחרת אני עוד אתחרט," הוא עצר את עצמו לרגע וקם מהכיסא בצבע בז׳ החדש שלו. הוא הסתובב עם גבו לאיימן, אל ארון הקלסרים.

איימן נזכר באקדח שהביא איתו. "אתה יודע, זה ממש דפוק מצידכם שלא חשבתם לבדוק אותי כשתפסתם אותי..." הוא שלף את האקדח וכיוון אותו לראשו של הבוס.

"הממ?" הוא הסתובב בחזרה אל איימן. בראד לא ציפה שזה יקרה.

"וואו וואו, בזהירות." הוא הרים את ידיו. "היי, זה לא משחק הוגן, לך יש כלי נשק ולי אין."