תמונה

XXV

מרסי התעוררה באמצע הלילה מצילצול של טלפון.
היא הציצה דרך חור המנעול ולא ראתה שום דבר מלבד חושך.

"הממ?" מרסי שמעה את את הבוס הישנוני, כנראה שזה הטלפון שלו שצילצל.
"מה זאת אומרת המשטרה שם?! למה אתה מתכוון? זה לא יכול להיות! מה הם כבר מחפשים?" הוא צעק כל כך חזק, שאפילו ג׳ולייט התעוררה ושאלה אותו ברוגע מה קורה.

"המשטרה מצאה קצה חוט שמוביל אלינו. זה קשור לתיק שנסגר לפני שש עשרה שנה!" אמר הבוס לג׳ולייט.

"מה? איזה תיק המשטרה כבר תוכל לקשר אלינו?"

"זה קרה ממש לפני שהתחלת לעבוד אצלינו.
אני אספר לך עליו בהזדמנות, זה סיפור ממש מעניין... ההיעלמות המסתורית של בחור בשם איימן גריפין."

❂

בבוקר, ג׳ולייט העירה את מרסי ואמרה לה שהיא יכולה לצאת מהארון, כי החבר שלה הלך.
"אני מקווה שישנת טוב מתוקה, אבל תצטרכי לעזוב בינתיים. אני צריכה ללכת לעבודה, ולא אוכל לשמור עלייך כאן. אני סומכת עלייך שתצליחי לשרוד בחוץ, זה עדיף בשבילך מלהישאר פה בפנים עם היצור הזה, 'הבוס'. חיזרי לכאן עם רדת השמש, אני מבטיחה לעזור לך."

❂

ג׳ולייט ריחמה על הילדה. כל חייה עברו בלי אב ואם שיהיו קרובים אליה תמיד, והכל בגלל חוקים מטופשים. היא מצאה נחמה בכך שהילדה מיוחדת, ובוודאי שהיא תצליח לשרוד. היא שמחה שהצליחה להוציא אותה מהכלא שלה, בו היא הייתה אמורה לחיות עד סוף חיה.

היא הגיעה אל הבניין הגבוה שמבחוץ נראה כמו בניין משרדי רגיל. אף אחד מהאנשים שחולפים ליד הכניסה הראשית לא יחשוב אפילו לרגע שזה המקום ששומר על הסדר בין שני היקומים.
המקום בו כל מי שיפר את החוקים הלא כתובים ייענש במוות, אלא אם יוחלט אחרת במקרים נדירים מאוד, כמו במקרה שלה.

רק עכשיו היא הבינה שהיא הקדישה כעשרים שנים מחייה בניסיון לסגור את בית הדין הזה.

לראות את ניידת המשטרה ליד הכניסה הראשית ממש שימח אותה.
ממש לפני שהיא נכנסה אל תוך הבניין, היא הבחינה בשוטר שהוביל את הבוס אל תוך ניידת משטרה.

"יקירה... זה כלום... אני מבטיח שאחזור כמה שיותר מהר. אני לא אשם."

אך ג׳ולייט לא שמעה את מילות הפרידה שלו, בגלל שהיא חשבה על תוכנית.

❂

היא עמדה מול דלת. אבל לא סתם דלת, אלא הדלת שמאחוריה נמצא החדר החשוב ביותר בבניין כולו.

החדר של הבוס.

יש רק שני עותקים של המפתח שפותח את הדלת הזו, אחד מהם נמצא כמובן אצל הבוס.