פרק 29

1.3K 117 12
                                    

נקודת מבט אנה:

כבר חצי שעה שאני עדיין בזרועותיו של סטיבן ואני עדיין בוכה,הגוף והנפש שלי עברו טראומה,טראומה שלא נראה לי תחלים אם היא תחלים,כל פעם שאני עוצמת עיניים בשביל לעצור דמעות אני רואה את הפרצוף של החלאה הזה במעומם,
"ששששש זה בסדר"סטיבן אמר וטפח כל גבי ואני חייבת להודות שזה די עזר לי,אבל הקור לא כל כך,קפוא הלילה ואני על הרצפה הקרה שלא לדבר שאני בלי חולצה,רגע!!!אני בלי חולצה!! הרגשתי איך פרצופי נהפך לאדום והתרחקתי במהירות מסטיבן שהביט בי מבולבל,הוא נמנע מלהביט בי,
"את בסדר?"הוא שאל מסתכל על הרצפה בעצם מסתכל על כל מקום חוץ ממני,לא עניתי,שקשקתי מקור וחיבקתי את עצמי,הוא הוריד את החולצה שלו והגיש לי אותה,
"מ-מה אתה עושה?"שאלתי רועדת,
"קחי תלבשי אותה"הוא יותר קבע מאשר ביקש,הוא לא נורמלי קפוא בחוץ והוא רוצה להישאר בלי חולצה?!הוא יקפא למוות!!
"רגע אבל מ-מה איתך?"שאלתי בלחש ובקול רועד,
"פשוט תלבשי אותה!"הוא נאנח בכבדות,לבשתי את החולצה שלו שאני חייבת לציין שהיא ענקית היא הגיעה לי עד אמצע הירכיים,אוקיי מה עכשיו?!
"בואי"הוא אמר והושיט לי את ידו,משום מה לא היססתי שאחזתי בידו והוא חייך,הוא התקדם ואני אחריו,הרגליים שלי עדיין רעדו ממה שהנבלה הזאת ניסה לעשות וגם בגלל הקור החתכים בג'ינס לא ממש עזרו לי,הוא עצר לפתע גורם לי להיבהל ולהירתע טיפה לאחור,הוא הסתובב לכיווני וראה את המרחק בנינו לא שרציתי שיהיה בנינו מרחק אבל פשוט התקדמתי בצעדים איטיים,הוא התקדם אליי במהירות ונעמד מולי,
"את בטוחה שאת בסדר?ואל תשקרי לי"הוא אמר בטון מאיים?
"זה כלום,באמת,סתם הרגליים שלי רועדות בגלל-"לא הייתי מסוגלת לסיים משפט,הוא הסתובב מפנה לי את הגב וירד על ברכיו,
"תעלי"
"ס-סליחה?"שאלתי,
"תעלי"הוא אמר בטון קובע,
אני לא מאמינה שעשיתי את זה!!עליתי על גבו וכרכתי את ידיי סביב צווארו,הוא קם כאילו הוא לא סוחב שום דבר כבד על בגב למרות שאני יודעת שזה לא נכון,אני כבדה לו זה ברור...
"אני לא כבדה לך?"שאלתי לאחר שהתקדמנו כמה צעדים רחוק מהמועדון,
"את הדבר הכי קל שאי פעם הרמתי"אמר וגיחך כאילו הוא לא מבין למה שאלתי את זה בכלל,חייכתי ואני מודה שטיפה הסמקתי אבל רק טיפה!
"סטיבן?"אמרתי שכבר התקדמנו לאיזור הצומת,
"מממ"הוא הימהם,
"תודה"אמרתי,והוא הוריד אותי בטח בגלל שאני כבדה מידי.....
"קדימה תעלי"הוא אמר וראיתי את האופנוע השחור שלו,הוא הגיש לי את הקסדה שלו ועלה על האופנוע מביט בי מצפה שאני אעלה,סמתי את הקסדה על ראשי ועליתי על האופנוע אבל לא אחזתי בו,זה מוזר מידי! הוא בלי חוךצה ואין סיכוי שאני אאחוז בחזה שלו שהוא חשוף,זה מביך מידי אני רק חושבת על זה ואני נהיית אדומה יותר,כמו פעם שעברה הוא בידיי והצמיד את ידיי על צלעותיו הוא היה קפוא אבל בו זמנית חום גופו חימם אותי,לאחר נסיעה מהירה ושאני אומרת מהירה אני מתכוונת מהירה הוא נסע כאילו הוא עכשיו במירוץ מכוניות רק עם אופנוע וברור שאני מחצתי אותו אבל רק צחק כל הנסיעה,חוצפן! לבסוף הגענו לבית שלי וירדתי במהירות מהאופנוע עוצרת את עצמי מלנשק את האדמה,הגשתי לו את הקסדה אבל הוא ירד מהאופנוע,למה הוא יורד מהאופנוע?
הוא עקף אותי והצשיך לכניסת הבית בזמן שאני מזדנבת מאחוריו,
"יש מישהו בבית?"הוא שאל,מדיסון בטח אצל החבר שלה ואמא אני חושבת שהיא עובדת משמרת כפולה,"לא"אמרתי בקול שקט לפחות יהיה לי את הבית לבד,לבכות בשקט או בקול בלי שמישהו יישמע,
אני נכנסתי לא מחכה למה שיש לו לענות במילא הוא לא צריך להגיד כלום,
"אני נשאר איתך"אמר וגרם לי להרים את מבטי,
"מה?"שאלתי בזמן שהוא נכנס לבית,
"את מפחדת"הוא קבע,הוא צודק,מה אם החלאה הזה יחזור? מה אם הוא ינסה לפרוץ לי לבית?
"כן כאילו לא,לא אני לא!"קבעתי עובדה יותר נכון ניסיתי והוא רק הסתכל עליי וחייך,חייך חיוך מנחם,הוא התקדם אליי ומחץ אותי בזרועותיו,ומלאי הבכי שלי התחדש,התמוטטתי על הרצפה והוא יחד איתי לא מסכים לעזוב אותי,התנתקתי ממנו וראיתי את החזה שלו רטוב מדמעות,
"אני מצטערת"מילמלתי,הוא הרים את סנטרי מכריח אותי להסתכל עליו,
"אף פעם אל תצטערי על משהו שלא עשית"אמר בקול מנחם ועזר לי לעמוד על רגליי,
"עכשיו האם את בסדר ותגידי לי את האמת"הוא שאל ומשהו בי אמר 'כן תגידי את האמת! אז מה אם את רגילה להגיד שהכל בסדר!' הנדתי בראשי לשלילה פעם ראשונה ששואלים אותי את זה ואני לא מלמלת איזה בסדר,
"את צריכה לנוח"הוא קבע,הנהנתי והתחלתי לעלות לחדרי שהוא אחריי מייצב אותי בעצם הוא לא עזב אותי הוא עזר לי לעלות,

"חדר נחמד"הוא אמר שנכנסנו,הוא לא צריך להרגיש מחויבות כלפיי זה גורם לי להרגיש רע,
"אתה יכול ללכת אני אהיה בסדר"לא אני לא, "אני בטוח בזה אבל אני לא אהיה בסדר בחייך את תשלחי אותי באמצע הלילה לבית אין לך לב??"שאל בדרמטיות וניגב דמעות דימיוניות שגרם לי לצחוק ולהשפיל את מבטי אני שונאת את הצחוק שלי,
"את צריכה לעשות את זה יותר"אמר והתיישב על המיטה שלי,
"לעשות מה?"שאלתי והתיישבתי לידו,
"לצחוק יותר"ענה וגרם לי להשפיל את מבטי ולהסמיק,
"למה את תמיד עושה את זה?"
"עושה מה?"הייתי עדיין עם ראש מושפל,
"מקבלת מחמאה ואז מסרבת לקבל אותה"כי זה שקר עניתי לעצמי בלב,לא עניתי והוא כנראה הבין שלא בא לי לדבר,כמו שאמרתי אני שונאת שקט כי השקט גורם לי לחשוב והמחשבה על הבן אדם הזה סליחה טעות על הנבלה הזה גורם לי לבכות שוב אבל בכי בלי קול כי כבר אין לי כח,רק דמעות בלי קול,בלי ששמתי לב הזרוע של סטיבן נכרכה סביבי והנחתי את ראשי על חזהו בזמן שהוא מלטף את ראשי עם ידו השניה,בכיתי בלי קול אבל כן רעדתי והרגשתי את העייפות משתלטת עליי ונכנעתי לה,

לא הפרק הכי מעניין בעולם אבל זה פיצוי על הפרק הקודם,הפרק מוקדש ל-@shanismily מקווה שנהניתן!!!

would you take my hand?Where stories live. Discover now