קוטלת מוצצי הדם

קוטלת מוצצי הדם-פרק 7

פתאוםם רעש חזק נשמע מאחוריי
~בוםם~
"שיטטט חתולהה מזדיינתת!"
היא נבהלה והתחילה לרוץ
"כןן כןן תברחי שאני לא אנסה עלייך את הלייזר החדש שליי!"
"הרגע הזה שאני קולטת שדיברתי לחתולה.."
"והרגע הזה שאני קולטת שאני מדברת לעצמי ברחוב..שיט איזה מפגרת אני"
הלכתי לי ברחוב ושוב ההרגשה המצמררת הזאת שמישהו מסתכל עליי.
פתאום מישהו משך אותי אל הקיר
ניסיתי להאבק אבל הוא היה חזק ממני
"עד כמה מטומטמת את יכולה להיות?!"
זה היה בחור בסביבות גיל ה20.
גבוה,שרירי.
חתיך הורס בקיצור.
אבל העיניים שלו הסגירו אותו.
מוצץ דם.
"תן לי סיבה אחת למה לא להרוג אותך." אמרתי בטון מאיים
"אמא שלך" אמר והסתכל ישר לתוך עיניי
"איך אמא שלי קשורה?! ומאיפה אתה מכיר אותה בכלל?!"
"את לא אמורה לדעת את זה.
כל מה שאת צריכה לעשות זה לעוף מפה.
עכשיו"
היינו כל כך קרובים,הרגשתי את נשימותיו.
"למה שאני אעשה את זה?!"
"למה את תמיד כזאת עקשנית!"
"אני לא עק.." הוא חסם את פי ושם את אצבעו על שפתו,סימן לי שאשתוק.
"אלכסנדר איפה אתה?!"
קול גברי צעק.
"תישארי כאן,אל תזוזי." לחש לי

הוא הלך
"כן,אני כאן."
הקשבתי לשיחה שלהם
"באתי לדבר איתך בנוגע לתיליון הקדוש"
"כן אני יודע.שמעתי ששני האחים שלך נרצחו."
"כן,אבל זה לא אומר שלא אוכל לרצוח אותך עם אצבע אחת. אל תשכח מי אני"
"קשה לשכוח."
"תשיג לי את המפה אלכסנדר."
"אמרתי שאני אשיג.
המפה תמורת חיי הנערה"
"דיל זה דיל.הבטחתי ואקיים.
ברגע שהמפה תהיה בידיי אני אדאג שהנערה תהיה בטוחה"