Save Me

עונה 2פרק 4❤️

נקודת המבט של אלכס :
שאלוהים יעזור לי. הוא כמעט וראה אותי.
או שהוא הספיק לראות אותי?
אני מזיעה מהלחץ שמתחולל בגופי ברגעים אלה.
אני הולכת רחוק יותר מהאולם של הפנימיה,למקרה ודילן עדיין מסתובב כאן.
יש לי מזל יותר משכל.
אני מצלצלת במהירות אל ליאון.
אחרי שתי חיוגים הוא מחליט לענות לי.
״למה אתה לא עונה לי?״ אני מתפרצת עליו. אני לא כועסת על ליאון,אני כועסת עליי. על חוסר הזהירות שלי. דילן כמעט ראה אותי בחוץ. למזלי שמתי לב אליו ורצתי משם.
״מצטער שאני בורח מהחבר המטורף שלך, בשביל שלא יגלה עליך״ עונה ליאון.
״תכנית,הוא לא חבר שלי. אני מאורסת זוכר?״ אני מתגוננת על עצמי. ״אני ודילן בהחלט לא חברים. כאילו לא שהיה משהוא בנינו..״ קול חיכוך בקולו של ליאון מעורר אותי מהמחשבות שלי על היחסים ביני ובין דילן. לא שהיו.
״אני חושב שצריך להיפגש במקום יותר בטוח מאשר מאחורי הפנימיה. את לא חושבת אלכס?״ ליאון שואל,אך בקולו נשמע אשמה.
״האם זאת האשמה בקולך?״ אני שואלת וגם מתגוננת על עצמי. אך אני מחליטה שזה באמת לא הזמן לדיבורים חסרי לכת. ״בסדר בסדר..ניפגש בחדר בקרה בעוד עשר דקות״ אני מגלגלת עיניים ומנתקת .
אני לא מבינה ממה ליאון כל כך לחוץ . הרי דילן לא מכיר בו,גם אם דילן ראה את ליאון...זה לא יהווה למישהוא סכנה.
אבל אם דילן ראה אותי?
אני חושבת שמתחיל לי מיגרנה.
לפעמים המחשבות של צפות וזה גורם לי לחשוב שאני מתנהגת יותר מהגיל שלי. רציני,אני בת 22 והראש שלי כואב כמו אישה בת 35 עם 10 ילדים.
במקרה שלי זה פנימיה.

כשאני מגיעה לחדר הבקרה,אני רואה כבר את ליאון דרך הדלת השקופה,עומד ליד המסכים הגדולים שמראים כל פינה ופינה בפנימיה.
אני שמה את אצבע האגודל שלי על מכשיר קטן,והדלת נפתחת לשניים.
״מחפש מישהוא?״ אני שואלת את ליאון במעט עקצנות בקולי.
אך נשמע שגם גיחוכו ציני ״אני שמח שכל העיניין הזה מצחיק אותך״
״קצת לעלות צחוק לא יזיק לאף אחד״ אני יורה
״אבל גם לא יועיל לאף אחד״ עונה ליאון.
אני יכולה להבין שגם העיניין הזה שהסתבך לא מוצר חן בעיניו כל כך. הוא מראה מרוכז מאוד במצלמות,מנסה לאתר את דילן. או חברו מייק.
האם אני שמחה מהעיניין הזה?
איך אני יכולה להגיד שלא?
חיכיתי לראות את הפנים של דילן מאז ׳הנפילה הגדולה׳ אך דרכים נסתרות מובילות אותך למקומות נסתרים.
״אני מצטערת״ לבסוף אני אומרת.
אני מתקרבת ללאון ושמה את ידי על כתפו.
הוא שם לב לזה. כשעיניו ממצמצות ומנסות להישאר רגועות. הוא נראה עייף מאוד .ובכן אני לא מאשימה אותו .
ליאון מסתובב אלי ״זה לא אשמתך אלכס,את מנסה לעשות מה שביכולך.ולפעמים יש מכשולים,שגם אותם נעבור״
אבל אני לא רוצה לעבור אותם. ליבי בוגד בי.
אני מפנה את פני למטה. הלוואי שכולם היו רואים מה שאני רואה. להם זה קל להגיד .לי לא.
כי אני מכירה הרבה אנשים שבתוך הסיבוך הזה. ונחשו מה? הם חשובים לי.
״לבנתיים צריך להניח לזה״ אומר ליאון ומרים עם ידו את סנטרי ״אבא שלך היה רוצה שהכול יעבור בשלום.הפנימיה והעסק. אבל אני חושב בתור יועצו לשעבר של אביך,שתיתני לחבורה של ריקסון לעשות את מה שהם צריכים עד שנגלה מה הם מחפשים פה.לבנתיים את תנסי להיות כמה שיותר רחוקה מהם ואנחנו נשלט עליהם״
דבריו של ריקסון מפתיעים אותי. אני יודעתי זה הדבר הנכון לעשות,אך למה זה מרגיש כל כך שגוי.
אני מרגישה שוב בוגדת.
כמן ביום שנכנסתי לחדר של דילן,בשביל להפליל אותו. הרגשתי כמו גנבת בלילה. זאת לא אני. האני היתה מנסה להוציא את האמת בשכל.
״איך אפשר פשוט לתת לזה לעבור?״ אני שואלת בתיקווה ״אני לא יכולה פשוט לעבור במסדרון ולהגיד להם ׳היי,אני אלכס.זוכרים אותי? אתם בטח חושבים שאני מתה׳״ אני עוקצת בציניות ״אתה לא מבין את זה? אתה לא מכיר אותם! אני שוב עושה את זה״ אני כמעט וצועקת על העובד הכי טוב שלי.
ליאון מופתע ממילותיי ״עושה את מה?״
״בורחת מהמציאות״ אני עונה בקול שקט יותר. אני כמעט ומיבבת.
הדלת נפתחת והעובדים שלי נכנסים לתוך החדר הבקרה.ובתוך שניות החדר מתמלא בכל העובדים לשעבר של אבי. אבל עכשיו הם שלי. מי היה מאמין.
מילדה של ריקוד על עמוד כמחווה לריגושים,הפכתי למנהיגה של יותר ממאה איש עובדים.