בילתי אפשרית-ספר שני ל'מי אני??'

פרק 16

בבוקר שלמחרת אני ודיקס,בלתי נראה,הלכנו לאולם שהשומרים מתאמנים בו וחיפשנו את טנייה.כשראיתי אותה יושבת על ספסל וידה על בטנה רצתי אלייה והתישבתי על ידה.היא חייכה אליי את חיוכה החם והאוהב הרגיל.מאושרת.

"שלום קלר."

"בוקר טוב טנייה.איך את מרגישה?"שאלתי והצבעתי על הבטן שלה.

"בסדר גמור..."כל הזמן הזה שדיברנו חיוך ענק נמתח לה מאוזן לאוזן.

"אני צריכה עזרה,טנייה.אני חייבת ציוד בשביל ה..."לא המשכתי לדבר בגלל כל השומרים שהתאמנו שם אבל ידעתי שהיא מבינה. חיוכה הקורן נמוג לאט והיא הנהנה בהסכמה.

"אוקיי,אבל זו שעת האימונים ואם אתם רוצים לפעול בלי שיראו אותכם תחזרו בארבע,בזמן ההפסקה,עד שש."הנהנתי וחיבקתי אותה.מהצד זה היה נראה שתי חברות הכי טובות מתחבקות ומדברות.

בלי שום חשד...

קמתי ויצאתי מאולם האימונים בידעה שדיקס מאחורי מדי פעם נגע בידי לסמן לי שהוא פה...כשהגענו למטבח עמדתי מול הדלתות חסרת אונים.המטבח עובד 24/7,אין שום סיכוי שאוכל לקחת משם אוכל בלי שיסימו לב...

משרתות וטבחים עברו על פני בלי להסתכל אפילו אבל משרתת צעירה,לפחות בת 24,עצרה ושאלה אם אני צריכה עזרה או רוצה משהוא מהמטבח.הנדתי את ראשי לשלילה והיא קדה קידה ונכנסה למטבח.נאנחתי ופניתי חזרה לחדרי.כשנכנסתי נעלתי את הדלת ונאנחתי.

"איך ניקח ציוד והספקה?"הרגשתי זרועות נכרכות סביבי ואחרי זה חולצתו החומה של דיקס חסמה את שדה הראייה שלי.

"נסתדר..."הוא ניסה לעודד אותי.

"איך בדיוק?אנחנו יוצאים ליער,להרים איך נמצא שם אוכל?" יאוש התחיל לאפוף אותי ודיקס הבחין בו.הוא ניער את כתפי בעדינות ונשק למיצחי.

"נמצא דרך לקחת אוכל מהמטבח...לא לדאוג."הבטתי בו בלי אמונה ונאנחתי.הוא הניד בראשו כחסרת תקנה בדיוק כמו ביום שגיליתי את הצד הנחמד שלו שבו,בלי ידיעה,התאהבתי...הוא משך את ידי לכיוון המיטה והשיב אותי עלייה.

"אני הולך ללמד אות להרגע ולא להיות לחוצה כל כך..."גחכתי מעט אבל שיטפתי איתו פעולה"עיצמי את עינייך ותחשבי על מקום שהיית רוצה להיות בו עכשיו..."התחלתי לחשוב על חוף ים עם כמה עצי דקל ושמש נעימה אבל אחרי שנייה ידעתי שהמקום שבו ארגע באמת יהיה עץ.יותר נכון העץ.העץ שאליו דיקס לקח אותי...שנראה כמו ידיים..."חשבת?"שאל.השמעתי קול הסכמה והרגשתי איך הוא נוגע בעפפיים שלי בעדינות.הרגשתי את נשימתו על האוזן שלי ושמעתי את קולו לוחש מלמול לא מובן..."פקחי עיניים לחש בקול רחוק...כשפקחתי את עיניי לא היו לי מילים.

עמדתי מול העץ וההרגשה הייתה אותה ההרגשה שהרגשתי אז!רק,שונה...לא כעסתי וכבר התאהבתי באדם שלקח אותי אליו...שוב...

הסתכלתי הצידה וראיתי את דיקס מחייך אליי.הוא הושיט את ידו וגבותי יצרו סימן שאלה.לקחתי את ידו והוא התחיל לטפס על העץ כשאני על גבו.ישבנו על אותו הענף אבל לא דיברנו.

בכלל.

שכבתי על אותם העלים המוכרים והמציקים בגב בזרועותיו של דיקס,צופים שנינו בכוכבים...

פתאום קולות דפיקה גרמו לי להרים את הראש ופתאום כל העץ והנוף שסביבו החלו להימרח כמו ציור רטוב.רק אני ודיקס נשארנו אותו הדבר ולפני שהבנו מה קורה שוב היינו בחדר שלי שניינו שוכבים על המיטה באותה התנוחה ששכבנו על ענפי העץ.

רק שעכשיו אימי עמדה בפתח.

התרוממתי מהר ואמרתי בהלם"אמא?איך נכנסת?"שום קול לא יצא ממנה אבל כשיצא היה צרחה "שומרים!תפסו אותו!"

שומרים נכנסו לחדר בריצה והצמידו את דיקס הנאבק, שוויתר על להיות בלתי נראה,לרצפה.החיים שלי נמרחו כמו החזיון...