נקודת המבט של קלריסה:
נשארתי לשבת על רצפת החדר לבערך עוד שעה או שעתיים? אין לי מושג...איבדתי תחושת זמן.זחלתי למיטה שלי והנחתי את ראשי הכואב על הכריות.לא בכיתי כי כל הדמעות התייבשו כבר.צליל מפחתחות שפותחות את המנעול נפתחו וראיתי משרתת, שגדולה ממני אולי בשלוש שנים ,נושאת מגש עם אוכל ומניחה על השולחן בחדר.
"אי..."קולי היה צרוד מבכי אז השתעלתי וניסיתי שוב"איפה מרי?"קולי היה עדיין צרוד.
המשרתת אמרה שהיא לא יודעת ויצאה במהירות,ואחריה הדלת ננעלה שוב.
אפילו את מרי הם לקחו ממני...
טעיתי.
עוד נשארו לי כמה דמעות...
קמתי לראות מה המשרתת הביאה וראיתי שהיה בעיקר מרק.החזקתי את המרק החם בידיים שלי והתחלתי להוציא אותו מאיזון כדי שישפך אבל עצרתי בעצמי.נאנחתי והנחתי את הקערה חזרה.
עכשיו כשהדמעות נעלמו שערי הירוק הפך אדום והתחלתי לצרוח מתסכול.צרחתי וצרחתי עד ששתי שומרים שאני לא מכירה וליאה נכנסו לחדר.ליאה אחזה בי חזק וניסתה לחבק אותי,אבל הרחקתי אותה ממני בגסות תוך כדי שאני ממלמלת את שמו של דיקס.
"אני כל כך מצטערת נסיכה שלי..."קולה היה כואב ודמעות ברחו מזוויות עינייה.הפסקתי להיאבק וחיבקתי אותה חזק.אחיזתה בי התהדקה ותוך כדי שהתחבקנו תהייתי אם דמעות באמת יכולות להיגמר...?
נקודת המבט של דיקס:
שכבתי על רצפת תא הכלא החשוך וניסיתי לגשש באפלה אחרי כל דבר שיעזור לי לצאת מפה...
ללא הצלחה.
הכל היה פשוט...מוגן מדי.
נאנחתי וראיתי את הדלת נפתחת.שתי משרתות נכנסו אוחזות במגשים והגישו לחיילים.אחרי שיצאו מהחדר אחד החיילים לקח מגש אחד לחדר צדדי ואת תכולת המגש השני חילק לי ולשאר האסירים.זה היה אורז ומעט ירקות.חייכתי כשנזכרתי באוכל של הצינוק הלקנגי.כשהיו מביאים בכלל.
ביליתי שם במשך שבוע כשאבא שלי גילה שבגללי נכשלנו בתפיסת הנסיכה.
הכנסתי כמה כפות לפה אבל הפסקתי כשדמעות חנקו את גרוני.המשכתי לשכב בצינוק ונרדמתי במחשבות על קלריסה,כששיעול או שניים הפריעו לי מידי פעם.
נקודת המבט של מרי:
"לבגידה שלך אין מחילה...בגללך ביתי לא אוכלת ומבלה את כל ימייה בבכי ובצעקות..."קולה נשבר באמצע"היא הרוסה..."
לא רציתי לומר בקול שהאדם שהורס אותה זה היא.
המלכה צעקה עליי כבר במשך שעה ואני עדיין לא יודעת מה יהיה גזר הדין שלי.
"סליחה מלכתי."
"סליחה לא תעזור עכשיו!"התפרצה.היא התיישבה חזרה על הכיסא שלה וסיננה אוויר דרך שינייה."עם כמה שקשה שלי ועם כל הכבוד וההוכרה שלי אלייך...אני חייבת להעניש אותך."
"כן מלכתי."רעד עבר בגופי.
"אני לא רוצה להגיד פקודות בשעת כעס לכן...את תהיי בכלא עד שאחליט מה יהיה העונש המתאים בשבילך."
"כן מלכתי."השומרים עזרו לי לקום והובילו אותי לתאי הכלא.
כשהגענו הכניסו אותי לאחד התאים שהיו רקים ונמצא ליד אסיר אחר.חוץ ממני היו עוד שני אנשים.כל אחד בקצה אחר.השומר שנעל את דלת תאי נאנח והסתכל עלי בעצב.
"אני מצטער מרי..."הנחתי את ידי על ידיו.
"זה בסדר...זו לא אשמתך..."הוא הנהן בעצב ויצא מחדר תאי הכלא.
כעבור כמה שעות שומר בא וחילק אוכל.אכלתי בחוסר תאבון את האוכל וראיתי שגם מי שלידי אכל בחוסר תאבון את האוכל אבל גמר את כל הצלחת.במבט לעומק ראיתי שזו הייתי אישה,בחורה צעירה.
"מה שמך?"שאלתי בשביל להפיג את העצב והתסכול ששררו בבית הכלא.הבחורה הרימה את מבטה וזיהיתי אותה אבל לא זכרתי את שמה.
היא חייכה בנחמדות"המצב גרוע אם הכניסו את מרו החביבה לכלא..."חייכתי והיא החזירה עוד חיוך נעים.הפנים שלה היו נפולים ומלאי דאגה,אבל ידעתי שראיתי אותה הרבה פעמים בעבר...אני צריכה להרביץ לעצמי על זה שאני לא זוכרת את שמה."אני טנייה,אני שומרת-או היייתי-שומרת בארמון."נזכרתי.
"נכון...את חברה קרובה של הנסיכה,נכון."היא הינהנה.
"בגלל זה אני בכלא."הבטתי בה עם מבט שואל והיא הסבירה"ידעתי שהנסיך דיקס נמצא אצלה בחדר באותו זמן שתפסו אותם וניסיתי לעקב את השומרים אבל המלכה באה והבינה לבד..."הנהנתי ושתקתי.הבחורה שכבה ופתאום מהתא ממול עפה שמיכה לכיוון תאה של טנייה."אבל לך יהיה קר..."אמרה בדאגה.
"זה לא חשוב.מה שחשוב זה שלא תהיי חולה."הלילה ירד והקור באמת התגבר.היא לקחה את השמיכה והיתעטפה בה בהכרת תודה.
"לילה טוב לטיין..."אמרה.
"לילה טוב טנייה."
YOU ARE READING
בילתי אפשרית-ספר שני ל'מי אני??'
Fantasiaקלריסה שהסתגלה לחיים בברוקן ועדיין לא לומדת לשלוט בכוחותייה נטלשת משם וחוזרת לעולם בני האדם. היא בורחת יחד עם טנייה ואוקטובר מהחילים הלקנגים שרוצים להרוג אותה ובו בזמן מפתחת כוחות קסם. בדרך היא שומעת נבואה שמערערת את כל גורל הארץ הקסומה שלה ולבה נתפ...
