ירדתי מדינגול ורצתי לכיוון הגינה בעלת האגם והאי הקטן במרכזה.רצתי וחלפתי על פני שומרים משרתים,וחיילים. שערי אדום בוהק וירוק מחליא.לא הרגשתי במגעו של דיקס וגם לא ראיתי אף אחד רודף אחרי.הגעתי לגינה והבטתי בה.בפעם האחרונה שהייתי כאן הכל היה מושלג וקפוא,והפרח צץ.
עמדתי בין כל הפרחים והעצים.ציפורים שרקו מנגינות,עליזות ברקע וניזכרתי באותו היום,אז,עם מרקוס וטנייה.הבטתי לשמים והרגשתי איך הדמעות שוטפות את הפנים שלי,ומטביעות אותי בצער...
וצרחתי.
צרחתי מתסכול.
צרחתי מכעס.
ובמיוחד צרחתי מבלבול...
הרגשתי יד נוגעת בכתפי.היסתובבתי וראיתי את טנייה,ועינייה עצובות ונעוצות בי.הרחקתי את ידה מימני ואמרתי בקרירות מכוונת"אפילו להיות בצער לא נותנים לי פה..."היא הביטה בי המומה כששערה עוטה גוונים אדומים.
"אם את חושבת שבאתי לכאן כי אני אמורה"היא הדגישה את המילה אמורה"אז את טועה.קלריסה."זה הרבה זמן שהיא לא קראה לי בשם שלי."את פשוט חושבת שהכל סובב סביבך!רק הנסיכה!הנסיכה!והנסיכה!אז נחשי מה?"קולה היה כעוס,שערה בעל גוונים אדומים,עינייה דומעות וקולה מתגבר בכל משפט."יש לי עוד חיים ואני יכולה בקלות לפרוש...אבל אני לא.אני מסכנת..."היא באה לומר מילה ואז שתקה והתחרטה שבכלל התחילה לומר זאת."לא חשוב עכשיו.לטיין סיפר לי איך התייחסת אליו...איך גירשת אותו שהוא בא לדבר איתך,להסביר לך למה בגד באמונך,ואת פשוט גירשת אותו!אף פעם לא התאהבת?אף פעם לא נמשכת לאדם שהיית מוכנה למות בישבילו?אני מוכנה למות בשביל אחותי."לטנייה אין אחות לפי מה שאני יודעת."ואני יודעת שגם את בשבילי."כרסתי על רגלי.
"טנייה..."התרוממתי ורצתי אלייה.חיבקתי אותה חזק בוכה על כתפה."את אחותי לא משנה מה!אני כל כך מצטערת!"היא חיבקה אותי גם ושנינו בכינו.
שכבנו על הדשא,אחת ליד השנייה ושתקנו.אחת נהנת מהשתיקה של חברתה.טנייה התישבה לפתע ונשמה עמוק.
"יש לי משהוא לספר לך.משהוא חשוב שרק אני ולטיין יודעים ואסור לך לספר אותו לאיש עד שיתגלה."
"אני מבטיחה טנייה."אמרתי והיתיישבתי גם.היא אחזה בידיי ואני אחזתי בידייה.היא לקחה נשימה עמוקה והביטה בעיני.בשערה היו גוונים ירוקים.
"אל תשנאי אותי..."לחשה בשפתיים רועדות.
הנחתי יד על הכתף שלה וליטפתי את שערה."את אחותי?בחיים לא..."היא חייכה ומעט גוונים כחולים התגנבו לשערה.היא שוב נשמעה עמוק.
"אני בהריון.מלטיין."היא עצמה את עינייה וחיכתה לרעם שאחרי הברק.אבל לא עניתי.כי לא היה לי מה לענות.היא הציצה דרך עין אחת כמעט עצומה וכשהסתכלה עלי חייכה חיוך רחב.הבטתי בידנו המשולבות וראיתי קבוצת טלטלים כחולה כמו הים.הא חיבקה אותי חזק ודמעות הקלה זרמו מעינייה.
"ממתי?"שאלתי והסתכלתי על הבטן שלה.
"אני חושבת שכנראה שבועיים או פחות."היא הביטה בבטן שלה,חושבת...
"מתי גילית?"
"כשהגענו לבית הישן שלך.מצאתי בשרותים של ליאה כמה בדיקות,וניזכרתי...אז השתמשתי...אני כל כך שמחה שאת לא שונאת אותי או כועסת עלי."
"סאם פצע אותך.זה לא גרם לך להפיל?"חשבתי מלאה ברגשות הקלה.
היא הנידה בראשה"לא,למזלי.רנבין אמר,גם רנבין יודע לטיין חייב אותי לספר לו,שאני בסדר ולא נחבלתי באזור שמסוכן לתינוק אז..."
נשמתי עמוק ואמרתי"גם לי יש ווידוי..."היא הביטה בי עם גוונים בצבעים כחול וירוק בשערה.
"את...לא בהריון גם...נכון?"שאלה.
שערי הפך בלונדיני."לא!"פלטי בצחוק ואז בשנייה חזרתי ליהיות רצינית."זה גם סוד שאסור לך לספר.תבטיחי לי שלא תספרי לאיש,זה עיניין של חיים ומוות..."היא הינהנה והתישבה זקוף יותר ממה שישבה קודם."זה קשור לדיקס...אני ידעתי שהוא לא מת מתי שסיפרתן לי הבוקר שהוא שיחק בנו.לילה קודם הוא בא אלי ושלשום אני חלמתי שהוא מת והבנתי...שאני אוהבת אותו טנייה...והוא אותי.יש מצב שהוא איפה שהוא בגינה עכשיו צופה בנו,בילתי נראה."היא הביטה בי המומה ואז אמרה מעט בקול:
"דיקס.צא."באי שמולנו על אחד מהכסאות ישב דיקס.הוא התרומם וצעד לעברנו.כשהגיע התיישב לידי והניח יד אחת על גבי.טנייה הושיטה יד ודיקס הושיט את ידו ללחוץ את ידה." שמעת משהוא מהשיחה שלנו?"שאלה טנייה את דיקס,מסתירה את ריגשותיה.
"לא,לפחות לא הכל.עזבתי כשהתחלת לצעוק."היא הנהנה.
"אז אני מניחה שעכשיו אתה וקלריסה..."שערי הפך בלונדיני והרכנתי את ראשי.דיקס צחק.
"כן.אני וקלריסה..."
YOU ARE READING
בילתי אפשרית-ספר שני ל'מי אני??'
Fantasíaקלריסה שהסתגלה לחיים בברוקן ועדיין לא לומדת לשלוט בכוחותייה נטלשת משם וחוזרת לעולם בני האדם. היא בורחת יחד עם טנייה ואוקטובר מהחילים הלקנגים שרוצים להרוג אותה ובו בזמן מפתחת כוחות קסם. בדרך היא שומעת נבואה שמערערת את כל גורל הארץ הקסומה שלה ולבה נתפ...
