בילתי אפשרית-ספר שני ל'מי אני??'

פרק 19

נקודת המבט של מרי:

בבוקר שלמחרת קראו לי שוב לחדר של המלכה.

נכנסתי לתוכו מלאה בחששות בקשר לגזר הדין שלי אבל ידעתי שהוא מגיע לי.

בחדרה של המלכה היו שני שרים שראיתי כמה פעמים בארמון ועוד שלושה שומרים.הם ישבו בשולחן ארוך כשהמלכה באמצע ושר אחד מכל צד שלה.

המלכה נעמדה והתחילה לדבר."מריה לובל נאשמת בהסתרת פושע בחדרי הנסיכה.האם את מפריחה את ההאשמה הזאת?"הנדתי בראשי לשלילה והיא המשיכה"האם את מפריחה גם את ההאשמה שידעת שהוא נמצא בחדר בעזרת כוחותייך ולא הודעת?"שוב הנדתי את ראשי לשלילה.

המלכה התיישבה והשר שמצד שמאל שלה נעמד, פתח דף והתחיל לדבר.

"הנאשמת מריה לובל הנאשמת בבגידה ובהסתרת פושע תוצא להורג בעוון פשעיה."עיניי נפערו לרווחה ונישימתי נעתקה."אך מכיוון שהיא זכורה לטובה בעיניי המלכה והמלך המנוח עונשה יהיה סילוקה וכל משפחתה מהארמון ומהממלכה ותנודה לחיות בכפרים."הוא התיישב והמלכה חזרה לדבר.

"עם כמה שזה קשה לי זה נחוץ.יש לך יום אחד לפנות את.דברייך מהארמון ושבוע לפנות את ביתך.המשפחה שעדיין גרה בביתך תצטרך לעזוב איתך."

לא יכלתי לשתוק יותר וניסיתי להמיס את לב המלכה"הוד מעלתך,בבקשה!אני מצטערת מעומקיי ליבי!לא חשבתי שהתוצאה תהייה חמורה עד כדי כך!"המלכה אפילו לא מצמצה בהבנה כשדיברתי."אני משרתת בבית הזה שנים ואף פעם לא עברתי על שום חוק עם כמה שכאב לי..."זכרונות עזיבת בני ובעלי האהובים דקרו את עיניי.

המלכה קמה והכריזה שהדיון נגמר והורתה לשומרים ללוות אותי לחדרי המשרתות ולעזור לי לקחת את דברי לביתי.

"אפשר לפחות לראות את קלריסה?"אמרתי עם קול רועד מעט מבכי.המלכה שעמדה לצאת מהחדר חזרה והרימה את ידה לסתור לי ועצרה בעצמה שניות ספורות לפני שידה נחתה על פני.

"את עוד מעזה לבקש ממני כזה דבר?כזה דבר שבגללו ביתי כבר לא אכלה יומיים?כזה דבר שבכל הארמון יש שמועות שהיא משוגעת?את יודעת איך ה'מעשה למען האהבה'שעשית ישפיעה עלייה ועל המלוכה שלה בעתיד?תסתלקי מפה עוד היום!"קולה עלה לכדי צעקה והיא יצאה בטריקת דלת.

השומרים הובילו אותי למגורי המשרתות ושאר המשרתות נפרדו ממני בדמעות והצעירות עזרו לי לארוז כדי שלא אתאמץ.

"אני אתגעגע אלייך כל כך מרי...!!"גלוריה,חברתי כמעט מתחילת העבודה שלי בארמון,בכתה וחיבקה אותי בחום...

אבל אפילו בכל זה עדיין חשבתי על קלריסה המסכנה שלי...

"גלוריה...תוכלי להעביר את זה לנסיכה?לא אכפת לי באיזו דרך..."הוצאתי מכיס השמלה שלי פתק והנחתי אותו בידה.היא הינהנה וחיבקה אותי.

השומרים אחזו בכל המזוודות שלי והעלו אותי לכרכרה מלכותית עד לביתי.אמרתי להם שזה לא נחוץ אבל הם אמרו שזה כמו כבוד אחרון בישבילי.המילים גרמו לי בחילה.

רק ביתי הקטנה ,שבעלה היה שומר, גרה עם שני ילדייה בני החמש ושלוש בביתי.

"אמא?מה את עושה פה?"ירדתי מהכירכרה והשומרים הכניסו הכל לתוך הבית.היא הסתכלה על המזוודות בהלם ובלבול."אמא?מה קורה פה?הכל בסדר?את...?"היא רצתה להמשיך לשאול אבל כשראתה את מבטי השתתקה וחיבקה אותי חזק"הכל בסדר אמא..."דמעות זלגו מעיניי על כתפה ומיהרתי לנגב אותן כשראיתי את נכדי רצים אלי בשמחה.

הם רצו אליי עם ידיים מושתות וקראו"סבתא!!"חיבקתי אותם חזק והם צחקו מאושר.

"את גרה איתנו לתמיד?"שאל מקס בן החמש.

חייכתי וליטפתי את שערות ראשו."אני צריכה לדבר עם אמא ,טוב?לכו שחקו בחצר..."הילדים המאושרים רצו החוצה והשאירו אותי ואת ביתי לבד.

ישבתי על אחד מהכסאות שהיו בחדר המגורים ונאנחתי.ביתי התיישבה בכיסא מולי והחזיקה חזק את ידיי."אמא?מה קרה?"

"גורשתי מהארמון..."קולי נשבר כשאמרתי את המילים האלו.ידה של ביתי זינקה לפייה והיא הביטה בי המומה.אחרי דקה חזרה לדבר.

"ל...מה...?"קולה היה רועד.

דמעות זלגו מעיניי "ביצעתי פשעים שהעונש שלהם הוא מוות אבל במקום זה גורשתי לכפרים..."הבת שלי עזבה את ידי ונעמדה.

"מה יהיה איתנו?איך נוכל לעזוב אותך ואת הכל?"

"גורשתי עם כל המשפחה שגרה בביתי..."ראשי היה מורכן.איך יכלתי להרוס את חייה של המשפחה שלי?

היא הנהנה והעבירה את ידייה בשערה."אז...גם אנחנו צריכים לעבור?"

"לא!"קראתי ונעמדתי גם"אתם יכולים לעבור לבית אחר והיא לא תדע שגרתם איתי,אל תהרסי את חייך בגללי!!"היא התקרבה וחיבקה אותי.

"אמא...זה לא עונש חמור...זה רק לכפר.נחייה עם זה."חיבקתי אותה חזק.

"תודה...ילדה נפלאה שלי."

היא התנתקה מהחיבוק ואמרה"צריך להתחיל לארוז."

שבוע אחרי:

עמדתי מול הבית שלי ונפרדתי ממנו לשלום.עליתי על העגלה שכל המשא שלי היה עלייה.ילדיי ונכדי באו להיפרד ממני ומכולם נפרדתי בבכרת 'להתראות'. זה לא שאנחנו נפרדים לעולם.

ביתי,בעלה וילדיה עלו כבר לעגלה וחיכו לי.כשעליתי העגלה התחילה לנסוע והתרחקה הרחק מהעיר שמסביב לארמון והרחק מכל חיי...

אשמח אם תצביעו ותגיבו מה אתם חושבים ומרגישים בקשר לסיפור:-)