בילתי אפשרית-ספר שני ל'מי אני??'

השענתי את הפנים על החלון אבל אחרי שנייה הרמתי אותו כי הרעידות של הנסיעה גרמו לי לכאב ראש.אני וטנייה ישבנו במכונית של אוקטובר ומאחורינו,בתא ההובלה,דינגול והסוס של טנייה.

"לאן אנחנו נוסעים?"שאלתי.

"אל הבית הישן שלך.נסתתר שם עד שיגלו אותנו ואז נעבור למקום מסתור אחר."ענה אוקטובר.

"ואם יגלו את המחבוא החדש?"

"אז שוב נעבור למקום מסתור חדש."ובזה תמה השיחה עד שהגענו לכניסת העיר.הלב שלי הלם בפראות מרוב התרגשות לראות את בינין בית הספר,הקניון והחנויות.

עצרנו מול הבית שלי וטניי יצאה מהמכונית ואמרה"אני הולכת לסקור את הבתים שלי ושל מרקוס.אוקטובר אתה תסרוק את הבית הזה."היא החוותה בסנטרה והוא הנהן.

הוא הוציא מפתח מהכיס ופתח את הדלת.הוא הניח יד על השפתיים שלו כדי לסמן לי לא לדבר.הנהנתי ונכנסתי אחריו.

הבית היה בדיוק כמו שהשארנו אותו.המון דברים פתוחים או דברים שנפלו כשמיהרנו לעזוב.

אוקטובר נעצר וסימן לי עם היד להישאר בסלון.נשארתי ואחרי דקה הוא חזר וסימן לי עם האצבע שהוא עולה לקומה למעלה.

נשארתי במקומי ושמעתי את הצעדים שלו.

"הכל פנוי."אמר כשירד חזרה."את יכולה לעלות."לא עמדתי בפיתוי ורצתי למעלה הוא צחק ועלה אחרי.פתחתי את דלת החדר שלי ונשכבתי על המיתה שעדיין נשארה כמו שעזבתי אותה.ענני אבק עלו ממנה.הלכתי לשרותים ופתחתי את הברז.

יש מים.

"זה היה החדר שלך כנראה?"שמעתי את אוקטובר אומר מאחורי.הנהנתי והלכתי להחליף את המצעים המאובקים.אוקטובר עזר לי לסדר את הדברים ותוך כדי דיברנו.

"למה קוראים לך אוקטובר?"

"למה קוראים לך קלריסה?"השיב.

"הבנתי."הנהנתי"לא לשאול שאלות."

"בדיוק!"אישר.

שכבתי שוב על המיתה אבל הפעם בלי ענני האבק.אוקטובר צעד אחורה למשקוף הדלת אבל לא יצא אלא נישען על המשקוף.

"אתה יכול ללכת"אמרתי בטון כמו שהייתי מדברת למשרתים בארמון שלי.

"אני לא יכול."הוא התקדם לכיוון המיתה ונעצר מולה."אני חייב לשמור עלייך.החיים שלך צריכים ליהיות חשובים יותר מהחיים שלי."

התיישבתי והעברתי את ידי בשערי.שמעתי רגליים עולות במדרגות וגם אוקטובר שמע כי הוא ניכנס לחדר שלי והציץ מהפתח.הוא נשם לרווחה ואחרי שנייה טנייה הופיעה בפתח.

"אני אשמור ראשונה."הכריזה."אתה וקלריסה לכו לישון.אני הדלקתי את המצלמות ואני יפעיל את האזעקות שבגג ובחצר."

הוא הנהן ויצא מהחדר כשחזר סחב איתו מזרון ומצאים.

"אתה תישן פה?!"שאלתי המומה.

"אמרתי לך.החיים שלך חשובים יותר משלי."

---------------------------------------------------------------------------------------------

הבטתי בתקרה הלבנה שנראתה אפורה בחושך והבנתי שאני מתגעגעת לברוקן.כשהייתי שם רק רציתי ללכת וכשאני הלכתי אני מבינה שברוקן זה הבית שלי.

"את ערה?"שמעתי את אוקטובר לוחש.

"כן."התישבתי וראיתי שגם הוא יושב מביט בי.במשך כמה דקות ארוכות רק הבטנו זה בזו.

"בוא שב."אמרתי והנחתי יד על המיתה.הוא קם והתיישב בקצה המרוחק של המיתה.

"רוצה לדבר?"שאל.

"כן.אבל הפעם..."שאלתי בחשש"מותר לי לשאול שאלות?"

הוא צחק והנהן"לא מבטיח שתקבלי תשובה."חייכתי.

"למה קוראים לך אוקטובר?"חזרתי על השאלה ששאלתי מוקדם יותר.

"זה לא השם האמיתי שלי.זה שם כיסוי וליפני שתישאלי לא,אני לא יכול לגלות לך אותו."

"למה אתה לובש מסכה?"

"חלק מהכיסוי."הוא הביט בשעון היד שלו ואמר"עכשיו תורי לשאול שאלות."

"אין לי בעיה אבל אני לא בטוחה שאוכל לענות עליהם.אני כמעט ולא יודעת כלום."

"איך הרגשת כשגילית הכל?"

"הרגשתי מבולבלת,נבגדת,כועסת,מפחדת ו..."פתאום נזכרתי בפרח שלי ובשיער.הבטתי בידי וראיתי שהפרח שלי לא נעלם אלא הוא התקטן ונראה כמו הפרח של כולם.

אוקטובר הביט בידי."מעניין...שלי תמיד נעלם וגם לכל מי שאני מכיר."

"אבל לאף אחד שאתה מכיר אין פרח על כל היד."

"האמת אני מכיר אדם אחד שיש לו פרח על כל היד...יותר נכון שמעתי."

"מי?"שאלתי משתוקקת לתשובה.

"דיקס.הנסיך של הלקנגים."

הנהנתי והבנתי שלא משנה כמה אנסה דיקס לעולם לא יניח לי.