Struggling | התמודדות

Three

פרק שלישי. אנחנו מתקדמים לנו...

ובלי חפירות מיותרות, הנה הפרק, ותהנו! (בתקווה שכן)

בסוף היום הבנתי שעשיתי טעות כשהסכמתי להגיע למסיבת פתיחת השנה שניק וג׳סיקה הזכירו. זה היה כבר מאוחר מדי להתחרט. הם רשמו אותי ברשימת המוזמנים לפני שעוד יכולתי לחזור בי. לעולם לא הוזמנתי למסיבות חוץ מלמסיבות של הוריי, ואני לא יודע מה הולך להיות שם. אבל מה שזה לא יהיה, אני לא כל כך מתרגש.

אני מסתובב בחדר שלי, מעביר יד על בגדיי המפוזרים. אני מרים חולצה כחולה ומלוכלכת מהרצפה ומכניס אותה לסל הכביסה, וכך אני ממשיך ועובר על כל החדר.

היום שלי, ובעצם, משך החיים שלי, לא כאלו מסקרנים. אף פעם לא הייתי רוצה שיהיו. רוב הזמן אני אוכל ומשחק במשחקי מחשב. משחקי מחשב הם התחביב העיקרי שלי – אולי בעצם היחידי. כשאני משחק בהם, אני יכול להעביר יום שלם. וכלום לא יכול לגרום ליום שלם לעבור תוך שניות אחדות חוץ ממשחקי המחשב.

אמא שלי נכנסת לחדר בשעה ארבע בצהריים כשאני בעיצומו של משחק מחשב חדש. היא פותחת את הדלת ובוחנת את המקום.

"אני רואה שסידרת כאן," היא אומרת בקול רם.

אני מוריד את האוזניות ומהנהן. היא מחייכת ונכנסת עד שהיא מגיעה אל הכיסא עליו אני יושב. היא מניחה יד אחת על המשענת ומתקרבת אליי.

"יש כאן משהי שבאה לבקר אותך." היא מורידה את ידה וחוזרת אחורה.

אני מוצא את עצמי מופתע. מי כבר יכולה לבוא לבקר אותי?

אני חושב על ג׳סיקה. אנחנו לא מכירים עדיין יותר מדי, אבל היא הראשונה שצצה בראשי. בכל זאת, היא היחידה שאני מכיר, ואני די בטוח שחברות של אמא שלי לא יבואו לבקר אותי, או הדודניות שלי.

כמה דקות לאחר שאמא שלי יוצאת מהחדר אני שומע נקישות על הרצפה. אני מסתובב לבדוק מי נכנס, וכמעט נופל מהכיסא כשאמה נגלת לפניי, מתקרבת באיטיות לתוך החדר.

חיוך מתפשט על פניה כשהיא מתיישבת על המיטה שלי. אני מוריד את האוזניות שלי ברישול ומסתבך עם כיבוי המחשב. לבסוף אני מועד מהכיסא וניצב מולה.

היא מצחקקת ובוחנת אותי כושל לעברה.

"אז מה איתך?" היא שואלת לבסוף.

אבל מה שאני רוצה לשאול דווקא, זה מה איתה. הבחורה המסובכת הזו – הלא מובנת. או, אמה קארטר, בשתי מילים. היא באמת נכנסה לחדר שלי ושאלה מה איתי? מה עם מה שקרה היום בבית־הספר?