Struggling | התמודדות

Four

(סליחה מראש על החפירה)

טוב, תקשיבו, קיוויתי שיהיו לי 20 הצבעות בכל פרק כדי שאוכל להמשיך לפרק הבא, אבל בפרק הקודם הגעתי רק ל-11 הצבעות, ומעט מאוד תגובות. אני יודעת שאני רק בהתחלה של הסיפור, והוא לא מוכר, אז לכן אני מעלה את הפרק הזה. העניין הוא שאני לא יודעת האם הקוראים של הסיפור לא מצביעים או מגיבים, והדבר שהכי חשוב לי הוא הפגנת נוכחות. אני מודה, הצבעות פחות חשובות לי, ואני יותר רודפת אחרי התגובות – כמובן, לא מכל אחד – אבל ממי שכן קורא ואוהב את מה שהוא קורא. אז כשיש יותר הצבעות, אני לא יודעת האם סתם מצביעים, או האם מצביעים כי קוראים אבל לא מגיבים. בכל אופן, אני סתם מבלבלת את השכל עכשיו, אבל מה שאני מבקשת הוא – ממי שכן קורא - בבקשה מכם -  תפגינו נוכחות! תגיבו מה אתם חושבים, תצביעו – תראו לי שאתם פה ואני לא לבד בסיפור הזה, כי ברגע שאני מפרסמת את מה שאני כותבת, כמובן שאני מצפה לקוראים. בכל אופן, תודה רבה רבה לכל מי שכן קורא ופעיל, וגם למי שרק קורא – אוהבת אתכם מאוד מאוד, ובואו נתחיל!

-

יום למחרת לא הצלחתי למצוא את אמה בבית־הספר. זה לא שחיפשתי יותר מידי, אבל ציפיתי לראות אותה בקפיטריה, שם היא לא נכחה.

האזנתי למוסיקה מהרדיו בזמן ששיחקתי במשחקי המחשב שלי ולעסתי את הקרקרים מהקערה שאמא שלי הניחה כמה דקות לפני כן על השולחן בטענה שאני כבר כמעט ולא אוכל. הימים שלי רק הלכו ונעשו משעממים יותר, אבל לא התלוננתי. העדפתי את זה על פני חיים מלאים באקשן, שם אתה נתון ביותר מידיי מצבים מלחיצים, או שאתה מתמלא ברגשות שאף אחד לא באמת רוצה להרגיש.

הפסקתי לשחק במחשב כששמעתי זמזום ארוך רוטט על גבי שולחן העבודה שלי. העברתי את מבטי אל מכשיר הפלאפון שלי, והבחנתי במספר לא מזוהה מופיע על הצג. קמתי מהכיסא ולקחתי אותו.