Struggling | התמודדות

Two

אכן כן, הנה Mean girls. האמת היא שלא ראיתי את הסרט, אבל שיחקתי במשחק שלהן באפליקציה 'episode' למי שמכירה, אז כן, מגניב.

דרך אגב, בפרק הקודם ראיתי שבתמונה ששמתי לפרק יש המון עותקים. מישהו יודע מה ההסבר לזה? כי אני לא...

בכל אופן, לסיפור. אז הנה הפרק השני, ומקווה שתאהבו!

___

יצא לי לקבל את תואר 'התלמיד החדש' בסך הכול שתי פעמים בחיי. הפעם זו הפעם השנייה.

אני רץ אל עבר המכונית של אמא שלי, שם היא מחכה לי כבר מלפני עשר דקות, מנסה למשוך את הסוואטשרט דרך הידיים ולטשטש את הכתם שהצלחתי להשיג על החולצה הלבנה שלי. אני מוריד את מבטי אל עבר מכנסי הג׳ינס הנפולים שלי, ופולט אנחה ארוכה. למה הייתי חייב ללבוש דווקא אותם? עכשיו אני אצטרך לבדוק כל כמה שניות האם הם לא נפלו וחשפו את תחתוני הבוקסר הסגולים שלי.

אני כושל אל תוך המושב הקדמי בזמן שאמא שלי מדברת על ספיקר בתוך המכונית. היא מדברת על כל מיניי נושאים שקשורים לעבודה ולא צורכים ממני התעניינות מיוחדת. לבסוף היא מנתקת את השיחה ומתחילה בנסיעה.

"תגיד תודה לאמא שלך," היא אומרת ומושיטה לי כוס קפה. "ידעתי שתהיה לחוץ בזמנים ולא תספיק לשתות משהו לפני."

"אין מה להגיד, את מכירה אותי יותר מדי טוב." אני נאנח בהקלה ומתענג על השלוק הראשון מהקפה הרותח שהיא השיגה לי.

היא מחייכת בחמימות.

"אתה תסתדר בבית הספר החדש?" היא פונה אליי בדאגה.

אני מהנהן בגלגול עיניים – מתאפק לא לציין את העובדה שהיא שאלה את אותה שאלה כבר עשר פעמים מאז שהתעוררתי – ונשען על החלון עד לסוף הנסיעה.

התיכון החדש שלי נראה גדול ומאיים.

אני יוצא מהרכב ונגרר אחרי אמא שלי עד לחדר הרישום. אנחנו מחכים על הספסל במשך כמה דקות עד שבחורה מבוגרת פותחת את הדלת. היא מסמנת לנו להכנס וכך אנחנו עושים.

אחרי פגישה שלא ערכה יותר מרבע שעה שבה רק עברנו על כל מיניי חוקים, יצאנו לבחוץ. אמא שלי עזבה אותי לאחר מכן. לאחר כמה מילות חיזוק מיותרות היא נעלמה כלא הייתה. מכיוון שהגענו שעה וחצי בדיוק לפני שהלימודים התחילו, הספקתי לראות את אותו מחזה שקורה בכל בית־ספר שבו כל התלמידים נוהרים פנימה אל תוך המבנה, וגם מצאתי את הזמן לחפש את כיתת המדעים שלי.