מעמקי הים

פרק 1 - ההתחלה

ים כחול עמוק. שקעתי למטה .הקירות הסלעיים הקיפו אותי, ולא משנה כמה נלחמתי, לא יכולתי לצאת. איך נכנסתי לזה? ואיך אני אצא מזה? אני לא נושמת, ורק צועקת, מקווה שהיא תשמע אותי, ואני חושבת:
תזכרי שאני החברה הכי טובה שלך...

רגע, עוד לא הגענו לשם. אפילו עוד לא התחלתי את הסיפור ואנחנו כבר שם, סליחה...😅
אהאהאהם, אז... הכל התחיל בבוקר אחד של שבת בקיץ- שבוע אחרי שהתחילה החופשה. הים נצץ מהשמש שבין העננים שבשמיים, שלאט התחילה לשקוע, וילדים קטנים רצו על החוף. יום מושלם לשחייה.

״כן אמא, כבר הגעתי״ אני אומרת לה בטלפון, ״אל תדאגי. יש מצילים והכל, הכל בסדר.״
״בסדר מלודי, אבל תיזהרי מהמדוזות, טוב? וגם אמרו אולי בחדשות שירד גשם...אני פוחדת שיקרה לך משהו בים.״
איזה אמא דאגנית יש לי.

״בסדר, בסדר, אל תדאגי. יש דגל לבן.״
״ותיכנסי רק למקומות המסומנים שמותר לשחות בהם כן?״
״כן אמא, ואני כבר יודעת לשחות, אני בת שבע עשרה וחצי, את יודעת.״
״טוב. תשמרי על עצמך. ובתשע תתקשרי אלי שאני אבוא לאסוף אותך הביתה, אני לא רוצה שתלכי ברגל מלוכלכת מהים.״
״טוב אמא, ביי.״

ירדתי לחוף, הורדתי את השמלה הכחולה שלי והנחתי אותה ואת התיק שלי על כיסא ירוק קטן שהבאתי, רחוק מהמים. הורדתי את המשקפיים ופיזרתי את השיער האדמוני שלי, ורצתי לים.

המים היו כל כך נעימים. אני אוהבת כל כך להיכנס ולפתוח את בעינים במים, למרות שהכל מטושטש. במילא אני רואה מטושטש בלי משקפיים גם מחוץ למים.
ראיתי את השמש מתחילה לאט לשקוע ואת הירח המלא עולה מהצד השני נוצצים מתוך המים. השמיים, שהיו קודם תכולים, התחילו להפוך לוורודים- כתומים צבעוניים. זה היה יפה כל כך.
שחיתי עמוק, והכל היה כיף, כמו תמיד בחוף ראשון. היה קצת סחף פנימה, אבל זה לא הפריע לי.

בשלב מסויים נהיה מעונן קצת והתחלתי לצאת, ופתאום הרגשתי שמשהו תופס לי את הרגל. ניסיתי לראות מה זה היה, אבל... לא היה במים כלום. לקחתי נשימה עמוקה וצללתי. העדפתי לתת לדבר הזה (או אולי לזרם הזה) למשוך אותי קצת, ואז כשזה יפסיק אני אשחה חזרה לאזור אחר, רדוד, שאני אוכל לצאת ממנו.

אבל לא.
כשצללתי חזרה הוא משך אותי חזק כל כך, שפחדתי וכמעט שחררתי את כל האוויר שעצרתי בריאות. אבל, זה היה מוזר: כל הגוף
שלי היה משוחרר מהסחף החזק, כאילו הזרם תפס רק את הרגל שלי ומשך אותה אחורה.

אחרי חצי דקה מתחת למים בערך (וזה הרבה זמן לעצור את הנשימה) פחדתי שלא יהיה לי אוויר עד לעצירה- אם תהיה בכלל, אז ניסיתי להשתחרר ולעלות ואז-
טוב אני לא ממש זוכרת, אבל אני חושבת שהתנגשתי בסלע כלשהו עם הראש.

-

איפה אני?
התעוררתי על החוף, יותר נכון על חוף, כי פשוט לא היה לי מושג איפה אני- דרומה או צפונה מהחוף שבו הייתי קודם.
בקושי ראיתי משהו בלי המשקפיים שלי, אבל זה היה חוף יפה דווקא, ריק לגמרי מאנשים ומלא בעצי דקל. לא היה לי מושג איפה זה, אבל חשבתי שזה בטח לא רחוק מראשון, כי לא עבר ממש הרבה זמן - השמש עוד לא שקעה. כמעט.

״יש כאן מישהו?!״ צעקתי. חיפשתי סימן למשהו, מישהו, בית- כלום. חשבתי אולי שזה חלק של איזו שכונה של עשירים שאני לא מכירה אותה, כמו כל אלה שבאינסטגרם. אבל בארץ המקום היחיד שהיה דומה לחופים כאלה היה פלמחים, אולי.
בסך הכל היה יפה שם וזה היה נראה כמו מקום מפואר ויפה לבנות בו וילות. במיוחד עם הירח שהתחיל לעלות מלמעלה ולהאיר את החוף באור חזק.
יפה כאן אבל... איך אני אצא מכאן? ואיך אני אחזור הביתה?

החלטתי להיכנס ליער שמול החוף, כי אולי באמת יש וילות איפשהו מאחורי העצים האלה. קצת פחדתי- בכל זאת, מתחיל להחשיך ואני לא רואה ממש טוב בלי משקפיים.

קמתי ונכנסתי אל תוך היער. היה שם ריח טוב של עץ, וכשהמשכתי ללכת ראיתי נחל רחב וכחול כזה. דילגתי מעליו (בקושי, אבל הצלחתי) והמשכתי ללכת על כמה אבני בזלת שחורות יפות שהיו אחריו. התקדמתי ולא שמתי לב כשאני דורכת על אבן, ועוד אבן, ואז- על בור שחור.
ונופלת.

~~~
היי למי שקוראים את זה!
החלטתי לפרסם את הספר הזה, אז אם אתם/ אתן אוהבים/ אוהבות כל מה שקשור לים, ולספרי פנטזיה בסגנון, אני אשמח להמשיך לכתוב כ-:
בתמונה למעלה: החוף היפהפיה שמלודי הגיעה אליו...
בעיקרון, רציתי לפרסם את הספר הזה בתור סדרה של פרקים באינטרנט שתיקרא ״מעמקי הים״, אבל בינתים החלטתי לנסות לפרסם אותה בתור ספר.
מקווה שתאהבו, ליטל 🐬

(עד לפעם הבאה, תנחשו מה יש בבור. ולא, אין שם שיקויים מגדילים ומכווצים, כובען מטורף או ארנב ממהר. 🃏♥️ אבל יש שם- טוב, כנראה שתצטרכו לחכות לפרק הבא............)