מעמקי הים

פרק 16- איפה את עכשיו?

עמדנו שלושתינו על שפת הבריכה, המומים.

״מלודי?״ קראתי. אין תשובה.
״מלודי, את שומעת אותי?!!״ ״בלוסום.״ אבא תפס לי את היד. ״את תאבדי את הקול שלך. זה לא הפתרון.״ ואמא שלי השלימה: ״הפתרון זה שנחפש אותה ביחד.״
״מה? אבל הרגע מצאתם שוב זה את זו. וגם אין לכם זנב. אני אלך.״ ״את בטוחה, בלוסום?״ אמא ליטפה אותי בעדינות שרק פיה מסוגלת לה. חייכתי. ״כן. אתם תצאו לבלות. יש לכם הרבה מה להשלים.״
עמדתי על הקצה. אבל לפני שקפצתי, חיבקתי אותם. התגעגעתי למשפחה מלאת האהבה שהיתה לי פעם.

חיפשתי את מלודי ליד המערה, ליד האלמוגים שבדרך חזרה ובמים של חוף ראשון (בלי שיראו אותי, כמובן).
כשעליתי לחוף חיפשתי גם כן את מלודי. ברור שלא בקריאה בשם שלה, אלא רק עם העיניים. ואחרי שחיפשתי אותה במשך כמה שעות גם בחוף, גם ליד הקניון, גם במסלול שבו היא רצה כשנפגשנו- הרגשתי ממש עייפה. הייתי מותשת, אבל לא הפסקתי. אני ממש מקווה שעם כל הקסם פה, מלודי, לא הפכת לבלתי נראית.

אבל האמת, שלא ידעתי כמה מלודי נראית סביבי.

מרוב עייפות כמעט התנגשתי בשני ילדים שרכבו על אפנים חשמליות ברחוב ולא שמו לב אלי. אבל - במקום להגיד סליחה או משהו, הם קיללו. קללה מלאה וארוכה. ויותר גרוע, אני קיללתי אותם בחזרה.

כן, אני, שברגיל לא מעזה להגיד אפילו משהו גרוע יותר מ״אוף״.
מה קורה פה...?

פתאום שמעתי הרבה יותר אנשים ברחוב צועקים וכועסים, וזה היה ממש מוזר. כמו אמהות, סבתות, מבוגרים, נערים- כולם צרחו אחד על השני בקולי קולות, בלי לעצור. היו מלא שגם הלכו מכות. וגם אם היה מישהו שלא רב עם מישהו אחר, הוא גלגל עינים ונראה כועס מאוד.
הלכתי וכולם סביבי נראו מאיימים ונעצו בי עינים. החזרתי להם מבט קודר והלכתי לכיוון קיוסק אחד כדי לקנות משהו לשתות. ואפילו בלי לחשוב צעקתי: ״מוכר, כמה זה מים?״ ״20 שקל״ המוכר אמר. ״20?! גנבים! אתמול עלה עשר.״ ״אנשים צריכים כסף כדי לחיות, מאמי. עכשיו תשלמי או שתעופי מפה.״ פתאום רציתי לפגוע במוכר עם הכוחות שלי. סתם להתעלל בו על המחיר שנתן לי. להשפריץ לעינים שלו את כל בקבוקי הקולה שהיו על המדף מאחוריו. שישרוף לו. למה אני חושבת ככה.. מה קורה פה היום?..
אבל למזלי הייתי יותר עייפה וצמאה משיכולתי לחשוב ופשוט שילמתי עשרים וטסתי משם.

אני? מרצוני החופשי רוצה לפגוע במישהו? רק כי הוא יקרן? מה קורה לי? למה הכל רע כאן היום?