מעמקי הים

פרק 15 - הכוכב השומר שלנו

הקול של מלודי טיפס אחרי סלע ועוד סלע. ופתאום שמעתי אותה, למרות כל הצחוק שלי ושל אמא שלי. את הצעקה שלה. מה עשיתי....? הייתי חייבת לפעול מהר. וחכם. ואז עלה לי רעיון מבריק.

״היי, אמא...״
הפסקתי להוריד את מלודי עם יד שמאל והתחלתי להעלות אותה.
״חשבתי...״
הרגשתי אותה עם המים. היא בקושי נשמה, ולא היתה בהכרה.
״שאולי זה יהיה...״
פיצלתי את המים עם יד ימין, ממלודי ועד לשפת הבריכה מאחורי, כך שאוויר יזרום אליה כמו בצינור.
״רעיון טוב ש...״
כופפתי את המים שמלודי בלעה בעדינות החוצה מגרונה.
״נעלה את מלודי הזאתי...״
האוויר הוזרם אליה. למרות שהיא היתה רחוקה ממני הרגשתי עם המים שהיא השתעלה בתוך כיס האוויר שיצרתי לה.
״רק כדי שהיא תראה איך הזנב שלה עובר אלי.״
היא התחילה להתעורר. העליתי אותה לאט ושמרתי שיהיה לה אוויר.

״רק כדי שהיא תסבול עוד קצת, את יודעת.״
״את בטוחה?״
״כן״ אמרתי. היא ממש רכושנית וקנאית כלפי הזנב הכוחות והכל.״
״טוב, ילדה שלי.״ היא ענתה. העליתי את מלודי בכאילו אגרסיביות מחוץ למים.

*נקודת מבט לא ידועה*

הלכתי בלי הפסק. השרשרת הנחתה אותי בדיוק לאן ללכת, וכשהגיא הובילה אותי אל החוף ידעתי שכל התחושות שלי היו נכונות, ושלא קיוויתי לשוא.
לרגע לא פקפקתי באור הכסוף הירקרק שלה וצללתי. שחיתי, שחיתי ושחיתי כמו משוגע. האור החזק של השרשרת נתן לי אמונה, תקווה שכל מה שקרה יסתדר. הדגים והמים סביבי, כאילו פינו לי את הדרך, והידיים והרגלים שלי, היו קלות כאילו אני זה שהיה לו זנב בעבר.

אני אמצא אותך. אני יודע. אני מרגיש את זה בעצמות.

~> נקודת המבט של מלודי >~

התנשפתי וחייכתי. בלוסום הוציאה אותי מהמים! ״בלוסום! הצלחת! יצאת מההיפנוט!״ היא הסתכלה עלי במבט קודר ואמרה: ״סתמי ותראי איך אני לוקחת את הדבר האחרון שנשאר לך- הזנב.״ מה?
אבל אז, היא חייכה וקרצה אלי. חייכתי אליה. היא אמרה: ״מה את מחייכת?!״  והבנתי, אסור שטינקה תדע. היא החליפה להבעה מרושעת והסתובבה לאמא שלה.

״בלוסום שלי, בעוד כמה שניות יעברו בדיוק 48 שעות מאז המעבר, ואת תהפכי לבת ים מלאה. ומלודי, הטיפשה, את הבאת את זה על עצמך כשהתפתית לאור הירח והפכת לסירנה! את התחלת את המעבר של עצמך! אבל אין מה לעשות, יש סירנות שהירח מיטיב עמן ויש כאלו ... שלא.״