מעמקי הים

פרק 12 - כאב אדום ירוק / מי אתה אריק?

צליל של טלפון העיר אותי. התמתחתי והרמתי אותו.
שעון מעורר לאחת עשרה בצהריים.

סגרתי אותו וניסיתי להיזכר במה שקרה. נזכרתי לאט בכל מה שקרה לי עם מלודי בלילה עם הזכרונות מהיומן של אמא שלי והשרשרת. ישבתי על המיטה ושמתי לב שהשרשרת עלי.
פתאום הרגשתי שונה. כאילו משהו מרגיז אותי מאוד, אבל לא ידעתי מה.

מוזר, זכרתי שהתעלפתי על הרצפה מול המראה ולא על המיטה.

הסתכלתי בסנאפצ׳אט וראיתי שמלודי נסעה בינתיים לקניון הזהב עם אמא שלה לשופינג. ״באמת יופי, את לפחות נהנית.״ אמרתי.
רגע. מה קורה לי? למה אני מרגישה... פסימית כזאת?

אבא שלי דפק על הדלת.
״בלוסום? אתן ערות?״ ״כן.״ אמרתי כאילו כלום לא קרה. הוא נכנס.
״איפה מלודי? היא הלכה כבר?״ הסתכלתי על הרצפה. ״כן, למה?״
״קרה משהו?״ לא עניתי. לא הסתכלתי עליו.
״משהו רציני, כנראה.״

הייתי בשקט. לא הייתי מוכנה לדבר איתו אחרי מה שגיליתי אתמול. אבא? אבא שלי? האיש הנחמד הזה שאני מכירה כל החיים... צייד? שונא בנות ים?
לא ידעתי למה להאמין.

״אם את לא רוצה להגיד לי מה קרה, את לא חייבת. רק שתדעי שאני כאן בשבילך אם תרצי לדבר על זה.״ ״איפה אמא, אבא?״ כמעט קטעתי אותו. החזקתי את עצמי מהכעס הבלתי מוסבר שעלה בי.
״בלוסום, זה זה? כבר אמרתי לך שהיא...״

״ואתה הכרתם כשהלכתם למכללה, נכון? וכמה שנים אחרי שהתחתנתם רבתם בגלל משהו, שאתה לא מוכן לגלות לי, והיא ברחה. ולא מצאו אותה.

אבל אני לא מאמינה לך.״
אתה סתם שקרן, עמדתי להגיד ועצרתי את עצמי. התחלתי לבכות.

״למה את לא מאמינה לי, פרח?״ הוא אמר. שתקתי ובכיתי בשקט. הוא חיבק אותי חיבוק אמיתי ואוהב.

ואז פתאום משהו דחף אותי מבפנים והסרתי אותו מעלי ואמרתי ״לא!״ חד.

הרגשתי את השרשרת מתחממת על הצוואר שלי והסתכלתי עליה.
״בלוסום...״

הוא עמד ונדנד את הראש מצד לצד. הוא היה נראה מיואש ומותש. הוא נראה כאילו ידע יום אחד שזה יגיע, שאני אשאל, אבל הוא לא ידע שהוא יהיה רגיש מדי מכדי להתמודד עם זה. הוא היה נראה כואב מאוד, בלב שלו, כמו הבנאדם שהכי פחות הייתם חושבים שירצח בנות ים.

״מה קרה לך שאת ככה? אמרתי לך משהו? עשיתי לך משהו? כי אם כן, לא התכוונתי בכלל לפגוע, את יודעת, פרח שלי.״ הוא אהב לקרוא לי ׳פרח׳ בתור כינוי חיבה.