״חיכיתי לך, בלוסום שלי.״ אמרה הדמות שריחפה אלינו ממרחק, בקול כפול ומצמרר, כאילו אחוז דיבוק. היא לבשה שמלה ארוכה ומתפוררת בצבע שחור, וחייכה חיוך אפל מתחת לשיער האדום-כתום שלה.
שמתי לב שמאחוריה שוחה עוד בת ים עם זנב בצבע בורדו וכתר מלא דוקרנים על הראש, כנראה המשרתת השנייה שלה חוץ מאקווטה.
״מי את? מה את רוצה?״ שאלתי. היא התקרבה אלי מאוד, ורק עכשיו שמתי לב שיש לה רגליים.
״את באמת לא מזהה אותי?״ היא הביטה בי, ואז באריאלה, שנבהלה מאוד. ואז הבנתי.
זאת הייתה מלודי. השיער והעור שלה היו אדומים כמו רימון, העיניים שלה ברקו בצהוב והשפתיים שלה שחורות כמו האופל. היא הייתה כל כך יפהיפייה וכל כך מעוותת באותו זמן שנדהמתי ופערתי את הפה.
היא שחתה במהירות לזנב של אמא שלה ומשכה אותו מחוץ לכלוב. ״הופה, אמא, הפצצת. את ממש נראית כמו אריאל הזאתי מהסרט.״
אריאלה הרימה גבה. ״זה כי אני באמת אריאל. הזאתי, מהסרט.״
מלודי חשבה רגע, וכשהבינה שזה נכון כעסה ושחררה רשף מים מתפרץ מהיד שלה שהעיף את אמא שלה לצד השני של הכלוב. היא הצביעה עלינו ופנתה לשתי בנות הים האחרות. ״רואות בנות, בגלל זה אני רוצה להשמיד כבר את העולם הזה. כולם פה שקרנים! מסתבר שאני בת ים אמיתי אחרי הכל. ואני אהרוס ביחד איתכן, אהובות אפלות שלי, כל יצור שקיים כאן.״ שתי בנות הים שלידה התקרבו אליה ועמדו לצידה.
אריאל הבינה וצעקה: ״אקואטה! אטינה! אחיות אהובות שלי! מה עשו לכן..״ מלודי חייכה. ״תגידי תודה לטינקה, בלעדיה כל היופי הזה לא היה פורץ מהן החוצה.״ ״יופי?!״ ״עינים אפורות, חיוך אפל... איזה מהממות הן, נכון אמא?״
וכששתיהן חייכו, השיניים החדות והעיניים המסובבות שלהן העלו בי אימה וחרדה. אקווטה החיוורת, עם הזנב האפור כחול, פנתה למלודי באוזן. מלודי הנהנה ואמרה ״נכון. צריך לחזור כבר. אטינה, שתי הבנות שבכלוב שלך עכשיו״.
מלודי ואקואטה שחו והשאירו אחריהן צמרמורת של מי קרח. לא יכולתי להתמודד עם זה שמלודי שאני אוהבת כלאה את אמא שלה ואותי בכלוב. אבל כשראיתי איך אריאלה דרוכה כל כך, ידעתי שהיא יודעת שזאת לא באמת מלודי. שהבת שלה לא תעשה דבר כזה. שבתוך הכל היא עדיין רואה תקווה.
אטינה עם הזנב הבורדו שחתה מהר אלינו בחיוך חושף שינים. היא הסתובבה סביבינו, ליקקה את השפתיים וכשראתה איך אנחנו מפחדות היא אמרה ״אני אוכל אתכן אחר כך. אני נהנית להשתעשע עם הטרף לפני הביס הראשון.״ הקול שלה היה נשמע כל כך מעוות עד שהוא צרם לי באזנים.
אריאלה הסתכלה לה בעיניים, כאילו ניסתה לעורר בה משהו. אטינה משכה את כלוב המים העכורים שלנו עד למלודי, ואמרה לה: ״עדיף שהן יבואו. אולי קצת אופל יידבק אליהן ונראה מי תאכל את השניה קודם.״ מלודי הנהנה, ואטינה משכה אותנו אחרי מלודי ואקוואטה לחור שבתחתית הכיפה ההפוכה.
ואו. מבחוץ המבנה נראה כמו קערה ענקית סדוקה ומכוסה באצות, אבל בפנים הוא היה כחול והבריק כמו בדולח.
אריאל התפלאה. ״הוא נשמר... בדיוק כפי שזכרתי אותו. כל השנים האלה. רק שאז הוא היה הפוך, והפתח שנכנסנו דרכו היה למעלה, ודרכו נכנסה השמש. איזה זכרונות. בלוסום, את רואה את הגביש שעל התקרה? פעם הוא...״ ״מספיק!!!״
אטינה דפקה את הזנב בכלוב. ״שיואו, תשתקי כבר, איזה... חפירות! זה לא מוזיאון, יא... איך, איך אני אחות שלך, איך. כל הדרך חופרת חופרת חופרת חופרת, מספיק. די. את, את חושבת שלמישהו אכפת בכלל ממה שזה היה פעם? לי לא אכפת, ואנחנו כמעט באותו גיל. אני...״ מלודי סתמה בעזרת כוחותיה את הפה של אטינה ולקחה לה את הקול. ״די, ששש... קצת שקט.״
מלודי, אקואטה ואטינה התייצבו סביב הגביש הירוק הזוהר שבתקרה, והפעילו עליו את הכוחות שלהן.
אריאלה חיברה את הנקודות ואמרה: ״אתן מכשפות את הגביש כדי להשפיע על העולם, אתן מתכננות להשמיד את כל הנשמות, ואת לוקחת לאחותי את הקול? אני יודעת שזאת את, אורסולה!״
מלודי שחתה והופיעה מולינו כל כך מהר שקפצנו. ״אורסולה מתה מזמן, אמא. בטח היית שם עם אהובך והספינה והסערה. שלא נדבר על זה ש- עכשיו אני מבינה. הכל, הכל קרה בגללך. נפרדת מאריק בשביל אבא - אבא שאני אפילו לא יודעת מי הוא!! - ואריק נסחף בגל המלוח של הצער ונהפך לצייד בנות הים הזה.״
אלה נראתה עצובה. ״לא התכוונתי. לא רציתי שבגלל האהבה שלי לאבא שלך טינק תהרוס את העולם. אבל הבנתי מבלוסום שהכל טוב עכשיו איתה והיא שוב עם אריק.״
מלודי רטטה בחום של אש. ״את לא מבינה שם דבר, אה? זה לא שאורסולה היתה רעה ומתה. או שטינק היתה רעה, ושעכשיו היא... טובה ומחליאה. לא. רוע לא נעלם. הוא לא הולך לאנשהו. הוא בי ובך ובכל יצור וחרק ושיח בפלנטה הזאת. אני לא יוצרת אותו. הוא התפשט מתחילת הזמן ושתי הסירנות האלה חוגגות עליו בכל יום שאין ירח מלא. וכשהפכנו אותך, בלוסום, לבת ים בבריכה עם ההורים שלך... הוא חגג בתוכי. הירח הצית אותו בי כמו אש שלא נכבית. ואני לא רוצה לעולם לחזור חזרה.״
~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אחרי כל כך הרבה זמן🖤
עוד יפורסם בהמשך (אני גם אוסיף תמונה בהמשך)
YOU ARE READING
מעמקי הים
Fantasyמלודי היתה נערה רגילה בת 17 וחצי, שרק יצאה לחופשת הקיץ שלה, עד שיום אחד במהלך שחייה בים היא גילתה משהו שבזכותו התחילה לעבור הרפתקה חדשה בחייה, שכבר הרבה שנים אף אחד לא עבר, הרפתקה שכנראה אי אפשר לעצור...
