התעוררתי כששמעתי את הדלת נסגרת, ושכחתי תוך רגע על מה חלמתי. קמתי. בלוסום לא היתה במיטה לידי. אולי ההתנהגות שהיתה לה בחוף חזרה?..
יש לי תחושה רעה לגבי זה.
נעלתי מהר סנדלים נוחים ירוקים שהיו לי, ויצאתי מהבית.
שמתי את המפתחות אחרי שיצאתי מהבית בכיס האדום של הפיג׳מה הדקה והסגולה שלי, והעינים שלי זזו עד שראיתי את בלוסום בקצה הרחוב.
עקבתי אחריה בשקט, ומדי פעם כשהיא הסתובבה לבדוק אם יש מאחוריה מישהו, הסתתרתי במקומות חשוכים, כדי שלא תראה אותי.
הלכתי רחוק מאחוריה על קו החוף בחושך, ואני חייבת להגיד שהיא הלכה מוזר. אולי אפילו קצת מפחיד. היא היתה רצינית, ומהופנטת, כמו היפהפייה הנרדמת כשמליפיסנט פיתתה אותה למחט ולכישור.
וכשהיא הסתובבה והתחבאתי שוב, הצצתי קצת וראיתי זוהר אדום בעינים שלה.
אבל לא פחדתי. ידעתי שבלוסום, בתוך כל זה, היא החברה שאני מכירה ויודעת מי היא. למרות שעכשיו היא לא כזאת, אני יודעת שהיא תחזור להיות עצמה בסופו של דבר.
נכון?
בלוסום סובבה את הגב שלה אלי והתקדמה. הקצוות של הפיג׳מה שלי נרטבו במים, וגם הסנדלים שלי, אבל בכל זאת המשכתי ללכת.
ובשלב מסוים היא עצרה. היא עמדה על המזח של בת ים, על החוף שריק מאדם, כשמעליה שמים עם ירח ריק ושחור, מולה ים ריק ושחור, ומאחוריה בתים חשוכים ושחורים.
אבל לא פחדתי. זאת עדיין בלוסום שאני מכירה, אני יודעת.
היא הסתכלה למטה על השרשרת שלה כשהתחבאתי מאחורי גדר על החוף. היא הרימה אותה, ואור אדום זהר ממנה. היא התקדמה צעד קדימה אל קצה המזח.
ואז, האור התחזק, והאיר את האוויר שמול השרשרת. דמות נוצרה מהאור האדום באופן מבעית, והפכה לאישה, שיערה ארוך ודומה לזה של בלוסום, חלקו העליון של שיערה אסוף למעלה ומגולגל, ועיניה היו ריקות. היא ריחפה מעל המים ופרשה את ידיה מול בלוסום. הפנים שלה היו מעוותות, רציניות, אולי שמחות, אולי עצובות- מרושעות, והיא היתה עשויה מאנרגיה אדומה- כסופה נוצצת ורוטטת.
אמא של בלוסום.
טינקה.
בלוסום התקרבה אליה לאט בעצב עמוק, של מישהי מלאת צער, שרק רוצה את אמא שלה, של מישהי שסירנה מפתה אותה.
״בואי איתי״ היא אמרה וחייכה חיוך שמטביע ספינות, יוצר סערות ורוצח אנשים.
היא ריחפה למעלה כשהבחנתי בכנפים דקות, עגולות, נוצצות ואדומות עולות עצומות מתוך גבה.
הסתכלתי לצדדים. אני מקווה שאף אחד לא רואה את זה, מצלם ומעלה ליוטיוב.
אבל לא היה כל סימן חיים מהבתים. אולי אמא של בלוסום עשתה את זה שאף אחד לא יהיה כאן, חוץ ממי שהיא בת ים. או חצי בת ים, כמו בלוסום.
וכמוני.
בלוסום צעדה עוד צעד ועוד, עיניה בוהקות באדום כמו אש, והיא צוללת אל המים הקשים השחורים והחמימים של הקיץ.
אמא שלה נכנסה למים מיד אחריה, ואור אדום נראה נוצץ מהמים, זז לאט לעומק הים.
רצתי ונעמדתי על המזח.
לקחתי נשימה עמוקה. את חייבת לעשות את זה מלודי. בשביל בלוסום,
בשביל בלוסום.
וצללתי אחריה.
שחיתי בים החשוך עם הזנב שלי, אבל ממש הרגשתי שונה מהפעם הראשונה ששחיתי עם הזנב: לא ראיתי כלום וכל שניה עצרתי כדי לנשום, כי לא נשמתי מים יותר. והזנב לא הועיל במיוחד כדי לעלות מעל המים כדי לנשום. אבל עשיתי את זה בשבילה. תחזיקי מעמד בלוסום, אני אמצא אותך.
*נקודת מבט לא ידועה*
קמתי באמצע הלילה. הרגשתי את זה בלב שלי, שמשהו לא בסדר. רצתי לחדר ליד, פתחתי את כל המגירות, ולא מצאתי. הייתי בטוח שזה שם, כשאפילו לא ידעתי מה אני מחפש. איזו פיסת זיכרון, משהו ממנה. כל דבר.
ואולי זה בגלל שחלמתי שהיא חוזרת.
ואז, מתחת למיטה היתה תיבה אחת, שכבר לא נעולה. ושם ראיתי ציור אחד ירוק.
ירוק.
מיד נזכרתי בשרשרת שקיבלנו אותה ביום שניפגשנו, שהתאהבנו, השרשרת שהיא לא סיפרה עליה לאף אחד. המתנה של הירח אלינו.
נגעתי בצוואר החשוף שלי ושם היא היתה. הופיעה פתאום כשהייתי צריך אותה. ואורה הכסוף הירקרק זהר חלש מאוד כשנגעתי בה, וידעתי, שהשרשרת הזאת תוביל אותי אליה.
ואולי היא תחזור.
~~~~
היי כולם!
פרק קצר, אני יודעת, אבל מקווה שנהניתם ממנו, הוא לכבוד הירח המלא שיש היום (וחג האילנות 🌱)
רציתי לשים בתמונה את הים השחור והירח השחור והחוף השחור, אבל אז קלטתי שלא תראו כלום 😶
אז החלטתי שאני אוסיף תמונה לפרק הזה בהמשך...
לילה טוב לכולם,
ליטל🐬
YOU ARE READING
מעמקי הים
Fantasyמלודי היתה נערה רגילה בת 17 וחצי, שרק יצאה לחופשת הקיץ שלה, עד שיום אחד במהלך שחייה בים היא גילתה משהו שבזכותו התחילה לעבור הרפתקה חדשה בחייה, שכבר הרבה שנים אף אחד לא עבר, הרפתקה שכנראה אי אפשר לעצור...
