מעמקי הים

פרק 7 - משפחת בנות הים

ישבתי בחדר עם פה פעור מול המחשב, כשחריקת דלת חזקה הקפיצה אותי מרוב בהלה.
״מלודי? את ערה?״

״כן.״ צעקתי למסדרון כדי שאמא שלי תשמע. כשהיא באה אלי לחדר היא התפלאה שאני כבר לבושה והכל, ואמרתי לה שקמנו מוקדם, התלבשנו ובלוסום הלכה.

״ואו, היא קמה ממש מוקדם. רוצה שנכין ארוחת בוקר?״ אמא שאלה אותי.
״טוב״ עניתי ונכנסנו למטבח. מצאתי על השולחן במטבח פתק שהיה כתוב בו שאני ובלוסום יצאנו לשחיה לילית. שחיה לילית? קימטתי את הפתק וזרקתי אותו לפח. בטח כתבתי את זה אתמול, כשהייתי סירנה....מעניין אם גם אז חשבתי על אמא.

הצעתי לאמא שנכין פנקייקים, וחיפשתי באינטרנט מתכון. מצאתי מתכון לחביתיות גבינה והתחלתי להכין אותו, כשבינתיים אמא הכניסה מגש בורקסים קפואים לתנור ומזגה לשתינו מים בספלים לבנים.
בסוף יצא שכמה נשרפו לי כי התערובת לא יצאה טובה, אז הכנתי סלט וארגנתי את השולחן. כנראה בנות ים לא נועדו לבשל.
אם בכלל אני עדיין בת ים.

אמא שלי חתכה לי תפוח לאכול בנוסף, ואז יצאה להוריד כביסה מהחבל. התחלתי לאכול אותו ופשוט חשבתי...
למה? למה כל זה קרה דווקא עכשיו, כשהכרתי את בלוסום, כשהיה לי זנב, כשהיו לי כוחות וכוח חדש שאיתו אני יכולה להזיז מים...

עכשיו לא רק שאין לי אותו, גם אין לי אף כוח אחר ואין לי... זנב.
הפלתי את התפוח על הצלחת בהפתעה והסתכלתי למטה לראות זנב כחול מבצבץ מתחת לשולחן. עם כל הצרות שכחתי שתפוח זה דבר רטוב.

״מלודי?״ אמר קראה לי מבחוץ.
״מממ..מה?״ גמגמתי.
״את יכולה להביא לי את הסל כביסה מהסלון?״
הסתכלתי קדימה. הסל היה על הספה, רחוק ממני.
״רק רגע.״ עניתי כשנשפתי אוויר בצורה הכי רגועה שיכולתי, כשאני מכווצת ומשחררת את היד שלי מעל הזנב לייבש אותו, רק כדי לגלות שזה לא עוזר. הכוחות שלי עדיין לא עובדים...

"מלודי? טוב אם את באמצע האוכל אז אני אבוא לקחת."
צעקתי: "לא!!! אל תבואי!!!" עכשיו באמת נלחצתי.
"למה?" היא שאלה כשאני מסתכלת בחרדה על השולחן והכיסאות מסביבי, לחפש מגבת או מפית או כל דבר מייבש אחר.
לחצתי את הידיים על הזנב בכוח כששמעתי צעדים מתקרבים מהחצר.