"מי...מי זאת היתה?" שאלתי. היה נדמה לי שאלה בוכה.
היא נשמה את המים עמוק, השתעלה ואמרה: "זאת היתה אחותי, אקואטדה, והיא... היא סירנה עכשיו.״ היא התנערה ושחתה לעברי.
״סירנה? אבל הירח המלא נגמר... ומה עשית לה?"
"אם את דואגת שהיא מתה או משהו, אז לא, היא עדיין חיה איפהשהו. פשוט... עשיתי מה שתמיד עשיתי איתה כשאחת מאיתנו דאגה- חיברתי אותה לאחדות הלב: אנרגית אהבה אינסופית, טהורה וחסרת תנאים. אבל.... היא פשוט צרחה והשתגרה מכאן. ועוד שלפני כן היא גרמה לך לא לראות אותה תוקפת אותי...כל הכבוד על מה שעשית, אגב. ראיתי אותך.״
העינים שלה התחילו להיעצם פתאום והיא נפלה לקרקעית שהיתה קרובה אלינו. העור שלה נראה חיוור יותר ואפור. שחיתי לצדה והתמקדתי.
מנתב כוח, למרות שאני לא רואה אותך, אני מאמינה שאתה כאן. תעזור לי לנתב אנרגית חיים ואהבה לתוך אריאל.
מיד אחרי שאמרתי את זה הרגשתי חסרת פחד, עצמתית ומלאת אהבה.
הנחתי את ידי על ליבה ובמקום החייאה רגילה, ביקשתי להזרים אליה את אחדות הלב. הרגשתי אנרגיה ורודה בוהקת מנותבת מתוכי אליה. תוך כמה שניות היא התעוררה וקמה.
״אלה, את בסדר?״ היא הביטה בי ובבת אחת חייכה וחיבקה אותי. חיבקתי אותה בשמחה.
כשסיימנו היא צחקה וניגבה את עיניה. "ואו. לא היה לי מושג שכוח הדמיון שלך כל כך חזק, את... מדהימה.״ הסמקתי ואמרתי:״די, תמשיכי.״ והתפקענו מצחוק.
״אז.. אני יודעת שיש פה מנתב אנרגיה, אבל איפה?״
״דמייני אותו. תני לו לנתב אותך אליו.״
נשמתי עמוק וחשבתי על ניתוב האנרגיה שעשיתי כדי לעזור לאריאל. פתאום הרגשתי משהו חזק מאוד, מתחתי. האדמה היתה מלאת אנרגיה. פתחתי את העינים וראיתי בדמיוני כדור זהב גדול מתגלגל בין קיר שחור וקיר לבן. נדמה היה שהקירות היו חסרי צבע בכלל, ושבכדור היו כל צבעי הזהב האפשריים: ורוד, ירקרק, כתמתם וצהבהב, והכל ביחד.
״יפה, אה?״ אריאל אמרה. ״אבל אריאל, איך גם את רואה אותו? הוא בדמיון שלי.״
״דמיון לא נפרד כמו שחושבים. הרבה פעמים אפשר לדמיין אותו דבר ביחד ובאותו הזמן. אם באמת מתכוונים לזה, רואים מה שכבר נוצר, או יוצרים את מה שרואים. אחד מהשנים. אלא אם מסתכלים לעתיד.
הכדור הזה מנתב אנרגיה לכל כדור הארץ. הוא הליבה האנרגטית של הכוכב הזה. ובלוסום, אנחנו בחלק הכי עמוק בים.״ פתאום ראיתי בכדור כמה צבעים לא זהובים, כמו כחול אדום וכסף.
״מה? אין סיכוי. הלחץ היה מועך אותנו. וגם איך אני רואה אותך? אמור להיות חושך מוחלט.״
הכדור נעלם לפתע. אריאל הבינה ואמרה:״תאמיני בזה בלוסום. אנחנו בנות ים. אנחנו מסוגלות להזיז מים בכוח המחשבה, להוריד גשם זלעפות, לשחות ימים ולילות בלי להתעייף, וכן, לראות בעומק ולשחות שם כאילו כלום. אנחנו יכולות לעשות גם עוד מיליארד דברים שנראים בלתי אפשריים, כי הכל אפשרי וקסם הוא אמיתי - אם רק נאמין.״
YOU ARE READING
מעמקי הים
Fantasyמלודי היתה נערה רגילה בת 17 וחצי, שרק יצאה לחופשת הקיץ שלה, עד שיום אחד במהלך שחייה בים היא גילתה משהו שבזכותו התחילה לעבור הרפתקה חדשה בחייה, שכבר הרבה שנים אף אחד לא עבר, הרפתקה שכנראה אי אפשר לעצור...
