נכנסתי לתוך השמלה האפרורית שכבר הזמנתי לפני כמה חודשים. הסתכלתי במראה וראיתי דמות עם גוף ממוצע שלובשת שמלה אפורה אשר צמודה לחזה שלה ולאט לאט נעשת רפויה עד שהיא רק מתחכחת בגופה, ובסוף השמלה היו פרחים כחולים שטיפסו במעלה השמלה ונעצרו במותן.
פניה של הדמות היו מאופרים בעדינות רבה, אפילו אולי עדינה מידי. שיערה החום ערמוני שלה סולסל לפני כמה דקות גלש עד אחרי כתפיה.
זו הייתי אני, מתכוננת לעוד טקס פרסים. הרבה אנשים היו אומרים שהדמות שנשקפת אליי מהמראה יפה ואלגנטית, אבל אני לא מצליחה לראות את זה.
"אמה" שמעתי מישהו קורא, "מה?" עניתי מבלי להסיר את עיניי מהמראה. אחותי נכנסה לחדר והוציאה אותי מהמחשבות ששהיתי בהן.
"איזה שמלה יפה" היא ישר אמרה, "תודה" אמרתי "מה רצית להגיד לי?", "ויקטוריה פה" היא אמרה ונעמדה לידי במראה.
שתי הדמויות שנראו לפנינו היו נראות דומות באופן קצת מטריד למרות ששלוש שנים הבדילו בינהן ושיער בלונדיני. האחת עם פיג'מה ורדה והשנייה עם שמלה אפורה.
הדלת נפתחה ואישה בשנות הארבעים לחייה הלובשת חצאית צמודה ובלייזר נכנסה. "ויקי" הסתובבתי אליה וחיבקתי אותה "מה נשמע עם המנהלת שלי?", "בסדר, אבל אם נאחר זה כבר לא יהיה בסדר" היא עונה ומחייכת חיוך קטן.
"הנה הנאום שלך אם תזכי" היא אמרה ונתנה לי דף מקופל. פתחתי אותו וקראתי לעצמי בלב. 'תודה רבה לכל מי הצביע לי. תודה למשפחה שלי שתמכה בי לאורך כל הדרך, ותודה מיוחדת לכל מי שצופה בי בערוץ היוטיוב שלי ומי שנרשם, בלעדיכם זה לא היה קורה.' זה היה קצר ולעניין, כמו שמתאים לנינה. לקחתי עיפרון שהארכתי את הנאום וניסיתי להפוך אותו להישמע כאילו אני כתבתי אותו.
הגענו לטקס, הצטלמתי על השטיח האדום ונכנסתי לטקס. הטקס התחיל ואני התחלתי להרגיש תחושה מוזרה בבטן, מן כאב בטן של פחד והתרגשות מעורבבים ביחד.
מה אם אני ינצח? מה עם אני לא ינצח? מה הם יגידו? מי בכלל נמצא פה? אם אני אפול? אם יהיה לי התקף חרדה? שום פעם החרדה שלי תקפה אותי. אני שונאת אותה, היא גורמת לי לחשוב יותר מידי, ומדי פעם גם להתקף חרדה שרק מהפחד ממנו אני נמנעת מדברים.
סרט השנה, שחקנית השנה, שחקן השנה, תוכנית הטלוויזיה של השנה, שחקן הטלוויזיה של השנה, שחקנית הטלוויזיה של השנה, אמן השנה, אמנית השנה, להקמת הבנים של השנה, להקת הבנות של השנה, שיר השנה, אלבום השנה ואז הגיעה הקטגוריה שלי: כוכבת הרשת של השנה.
"בת'אני מוטה, אמה מילר, זואי סאג, מירנדה סינגס, ג'נה מיור, לילי סיין" הקריאו ברמקול בזמן שהראו אותנו על המסך.
"והמנצחת בקטגוריית כוכבת הרשת היא" המנחים הקריאו "אמה מילר".
לרגע חשבתי שאני חולמת או שמנסים לעבוד עליי... אני, אמה, הילדה הזאת שלא אוהבת את איך שהיא נראת, אני! כל האולם מחא כפיים ואני לאט לאט קמתי מהכיסא מפחדת שהרגע הזה יעבור או שאני עוד מאט יתעורר מהחלום.
עליתי לבמה, הם נתנה לי את הפרס ואז הגיע 'הרגע הגדול שבו את צריכה לפתוח את הפה מול אלפי אנשים והוציא רושם טוב על עצמך' כמו שאחותי אומרת.
״וואו..." אמרתי לרמקול ולא הרגשתי צורך לקרוא מהדף שנינה הביאה לי. "אני רוצה להגיד תודה לכל מי שתמך בי בכל הזמן האחרון. תודה למשפחה שלי, תודה לרשומים שהצביעו לי, תודה לכולם! אני לא הייתי יכולה לעשות את זה בלעדיכם... תודה רבה!" אמרתי ושמעתי עוד גל של מחיאות כפיים.
ירדתי מהבמה למאחורי הקלעים בהתרגשות ושם חיכתה לי נינה, היא חייכה אליי חיוך ענק וחיבקה אותי. "עכשיו מה שהולך לקרות יהיה ככה:" היא אומרת לי תוך כדי שאני הולכת אחריה במאחורי הקלעים כדי לחזור למקומות שלנו.
״הטקס יגמר עוד שעה בערך. כשהוא נגמר אנחנו נוסעות בחזרה למלון, יש לנו שעתיים לאכול ולהתארגן לאפטר פארטי" היא מדברת ומדברת אבל אני לא מצליחה להקשיב לה, כולי מלאה באנדרנלין, וכל כמה דקות מישהו מתקשר אליי או מחבק אותי ואומר לי מזל טוב.
״ותזכרי שלפני המסיבה יש ראיונות אז את צריכה להיות מוכנה..." היא אומרת לי רגע לפני שאנחנו מתיישבות בחזרה במקומות שלנו.
אחרי שעה וחצי כבר היינו במלון. אחותי ישר חיבקה אותי ובירכה אותי. אכלנו, אני החלפתי שמלה, ושוב הסתכלתי במראה. ראיתי את אותה דמות אבל הפעם היא הייתה לבושה בשמלה שחורה עם חתכים שונים בגבה אשר איפשרו לראות חלק מהגב שלה.
מה קורה איתי? מה לא בסדר איתי? איך היו שם בנות שהיו חצי ערומות עם השמלות שהן לבשו? הן מסתכלות במראה ואוהבות את מה שהן רואות? כל פעם שהן מסתכלות במראה הן מחייכות? איך הן יכולות?
יצאנו שלושתנו (אני, נינה ואחותי) לאותו מקום שבו התקיים הטקס, רק הפעם כדי ללכת למסיבה שיש אחרי.
כשהגענו לשם היו הרבה מראיינים שחיכו שאנשים יבואו. יצאנו מהאוטו והצטלמנו. מישהו קרא לי לענות לו על כמה שאלות. "איך ההרגשה לקבל את הפרס הזה בפעם הראשונה?" הוא שאל, "כיף מאוד, לא האמנתי שאני זכיתי וזה הרגשה טובה לדעת שאנשים הצביעו לך" עניתי בעניין. הוא שאל אותי עוד כמה שאלות ואחר כך עוד כמה מראיינים דיברו איתי.
לאחר עשרים דקות נכנסנו למאחורי האולם ושם היה גן אירועים גדול שבו כל מי שהיה מוזמן לטקס יוזמן אליו. היה שם צמחייה ירוקה ושולחנות גבוהים מלאים במשקאות אלכוהוליים וקצת כיבוד. כבר היו שם שלושים אנשים בערך. מצאתי שם כמה אנשים שאני מכירה ודיברתי איתם קצת. לאט לאט יותר ויותר אנשים באו והמקום התמלא.
YOU ARE READING
Behind The Mirror • Niall Horan
Romance•היה בי חלק שתהה מה יקרה אם אגלה את הסוד: שבבקרים מסוימים קשה לי לצאת מהמיטה ולעטות חיוך מזויף, שאני תלויה באוויר. "תפסיקי להוריד מעצמך, את מדהימה" הוא אמר לי עטף אותי עם ידיו, "מאיפה בא כל החוסר ביטחון הזה?" פתאום הרגשתי כאב חד מפלח את גרוני, ניסי...
