Behind The Mirror • Niall Horan

•פרק 20•

עברו להם עוד כמה חודשים, שבהם אני ואלינור היינו כמעט כל הזמן ביחד. אחרי צפייה ארוכה הגיע היום שבו הם מופיעים בלונדון, רק יום אחד, אבל זה גם משהו.

״נייל!״ אמרתי בקול קצת צווחני, מצאתי אותו בחדר הלבשה, רק עם תחתונים, מחליף לבגדים של ההופעה. הוא ישר חייך ופרש את הידיים שלו לצדדים, קפצתי עליו לחיבוק. ״התגעגעתי אלייך כל כך״ הוא אמר ולקח נשימה עמוקה, ״גם אני״ השבתי ונשקתי לשפתיו. ושוב פעם יהיה את הקטע שהתגעגעתי לכל חלק בו, ובלה בלה בלה. הוא חייך ונישק את המצח שלי.

הוא לבש את הבגדים שאיתם הוא אמור להופיע ואז הלכנו ביחד לחדר המרכזי שבו כולם היו. הם ישבו ושיחקו בפלייסטיישן ששמעתי אחד מהם אומר, ״תראה מה קרה לה ביד״ והראה לנייל תמונה של ידיים מלאות בחתכים. ״מי יכול לעשות לעצמו דבר כזה? כמה חלש הבנאדם הזה צריך להיות בשביל לעשות את זה?״ נייל מילמל לו בחזרה.

לא האמנתי שהוא יגיד את זה. הוא, יותר מכולם, צריך לדעת שזה לא ככה. הרגשתי את החנק המוכר עולה לי בגרון, ״אני הולכת לשירותים״ אמרתי לאלינור שעמדה לידי והיא הנהנה בחיוך. יצאתי במהירות מהחדר והלכתי בראש רכון לכיוון השירותים. בדיוק שנכנסתי לאחד התאים בשירותים הדמעות התחילו לזלוג במורד הפנים שלי.

אחרי כמה דקות שמעתי מישהו נכנס במהירות לשירותים, ״אמה-לי?״ שמעתי קול שואל. אמה-לי, רק הוא קורא לי ככה. רק מהמחשבה הזאת דמעה ירדה מעיניי, למרות שנגעלתי ממה שהוא אמר. הוא פתח את הדלת של השירותים ונדהם שראה אותי שם.

״מה קרה?״ הוא שאל מתקרב אליי, נסוגתי אחורה, ״מה קורה?״ הוא שאל שוב מסתכל בתוך העיניים שלי. ״כלום״ מילמלתי וניגבתי את העיניים שלי במהירות, ״אז למה את מתרחקת ממני?״ הוא שאל לא מבין, ״סתם, לא קרה כלום״ אמרתי שוב, ״אז בואי אליי״ הוא עמד בזרועות פתוחות לצדדים. עמדתי במקום, פחדתי ממנו, ונגעלתי ממה שהוא חושב.

״בוא תיכח, פשוט אני כל כך חלשה...״ השבתי בעצבנות, ״מה?״ הוא שאל במבט תמים, ״על מה את מדברת?״, ״אתה יודע של מה, על התמונה שהראו לך״ עניתי בעצבנות. ״אתה, יותר מכל אחד שם, מכיר את זה מקרוב, למה שתגיד את זה?״ שאלתי והרגשתי את הדמעות נאספות בעיניים שלי, הוא שתק.

״אז זה מה שאתה חושב עליי?״ שאלתי והרגשתי דמעה אחת נופלת מהעין שלי, ״אני לא חושב את זה עלייך״ הוא השיב באי נוחות, ״זה בדיוק מה שאמרת עליה״ השבתי ברוגז, ״זה לא אותו דבר!״ הוא הכריז, ״מה ההבדל?״ שאלתי כבר מייבבת. הוא שתק, לא ענה.

״ההבדל היחיד הוא זה שלי, זה קרה לפני כמה שנים״ אמרתי בקול הכי רגוע שיכולתי להוציא מהפה שלי. חזרתי לשבת על מכסה השירותים וכיסיתי את הפנים שלי בכפות ידי. היה שקט, לא הרגשתי שוב תזוזה באוויר. הוא התקרב אליי והניח את היד שלו על הראש שלי. ״הפעם זה לא יעבוד לך״ מילמלתי, ״זה כבר לא משהו שליווה יעביר״ הוספתי בכעס וכמה דמעות זלגו מהעיניים שלי.

״אני מצטער, אני לא התכוונתי למה שאמרתי״ הוא אמר, היה שקט לרגע ואז הטלפון שלו צילצל. ״טוב, אני בא״ הוא אמר לטלפון אחרי ששמע מה הצד השני אומר. ״באמת שאני מצטער״ הוא אמר, ״לא התכוונתי לפגוע בך״ הוא השיב ונגע ביד שלי לרגע ויצא.

שטפתי פנים ומול המראה הייתה השתקפות מוכרת. הפנים שלה היום נפולות, והיה אפשר לראות שהיא החזיקה משהו בפנים. ״למה כל הדברים האלה תמיד קורים לי?״ היא מילמלה לעצמה בעצבנות. היא נגעלה ממנו, ממה שהוא אמר, מאיך שהוא התנהג. היא פתאום הסתובבה במהירות ורכנה לשירותים, קול מעורבל יצא מפיה. היא קמה על הרגליים שלה ובדיוק מישהו נכנס בדלת.

״אמה, הכל בסדר?״ הקול של אלינור נשמע, לא יכולתי לענות לה, הייתי משותקת כמעט לגמרי. ״הנה א- מה קרה?״ היא שאלה ברגע שראתה אותי. הרמתי את עצמי מהרצפה והסתכלתי על אלינור, עומדת מולי בשוק.

״בואי תשטפי פנים״ היא אמרה והתקדמתי לעבר הכיור. ״מה קרה?״ היא שאלה, ״אני לא רוצה לדבר על זה עכשיו, אני הולכת הביתה״ הודעתי לה. ״את בטוחה שאת לא רוצה להוציא את זה?״ היא שאלה אותי שוב, לפני שהיא שמה לב נפלתי עליה בבכי.

״הוא פשוט אמר את זה, אפילו בלי קצת להתחרט״ מילמלתי אחרי שסיפרתי לה מה קרה. ״בכל מקרה, אני הולכת בחזרה הביתה״ אמרתי בהחלטיות, ״טוב...״ אלינור השיבה במבט מצטער שאני הולכת, אבל מבין.

נכנסתי לאוטו והתחלתי לנסוע. אחרי ארבעים דקות בערך הגעתי הביתה, נכנסתי והפלתי את עצמי על הספה. הטלפון שלי צילצל, התפללתי שזה לא נייל. זה לא היה נייל. זו הייתה נינה, המנהלת שלי. נינה, גדלה בצ'לסי אס דאבליו שלוש (שכונת אמנים עשירים בלונדון) עטופה בצמד גפן אורגני ללא גלוטן. ״היי״ עניתי לה בקול הכי רענן שיכולתי להפיק, ״היי״ היא השיבה, ״את זוכרת שמחר אנחנו נפגשות על התוכנית לשבוע האופנה?״, ״כן, בטח״ מילמלתי ״אז מחר בעשר בבית קפה הרגיל״ היא אמרה, ״אחלה״ עניתי וניתקתי.

אני לא זוכרת מה קרה אחר כך, כנראה שנירדמתי, אבל התעוררתי שמישהו מלטף אותי. פתחתי את העיניים וראיתי אותו רוכן לידי, מלטף את הזרוע שלי.

התרוממתי לישיבה מפנה לו מקום לשבת, ״מה אתה עושה פה?״ שאלתי, ״אני רוצה שנגמור את הריב הזה״ הוא אמר והסתכל על הרצפה. ״נייל, זה לא יהיה כמו תמיד, שאתה תגיד שאתה מצטער ואני קצת אכעס אבל בסיף הכל יחזור להיות כמו תמיד״ אמרתי, ״אתה ממש העלבת אותי, אתה אולי לא תבין את זה, אבל זה היה משפיל למרות שלא דיברת אליי״, ״אני כל כך מצטער, איך אני עוד יכול להגיד לך את זה?״ הוא היה מבולבל ונפול פנים.
••••••••••••
זה סיום די עצוב לפרק, אבל אני עדיין אוהבת אותו...
אני ממש מצטערת שאנו כבר לא מעלה הרבה (אני מנסה להתרגל לשלושה מבחנים כל שבוע וחיי חברה ביחד) אז בקיצור, סליחה.
ובטח זה מה שיהיה מעכשיו כי כבר אין לי כמעט (אם לא, בכלל) זמן לכתוב.
אוהבת ומקווה שתסלחו❤️
••••••••
(ודרך אגב, התמונה למעלה היא מבית היוצר שלי)