Behind The Mirror • Niall Horan

•פרק 9•

הוא חיבק אותי ולחש לי באוזן, ״תתקשרי אליי שאת יכולה, אני רוצה לעזור לך״ והוסיף, ״את לא צריכה לשמור את זה בבטן״. התנתקנו אחד מהשני, והנהנתי לאישור, הוא נשק ללחי שלי ונכנס לאוטו שלו בזמן שאני ואלה המשכנו למסעדה.

התיישבנו ואכלנו ארוחת צהריים. ״את ונייל ממש מתאימים״ היא אמרה לי בהתלהבות וקבעה, ״אתם צריכים לצאת״, ״טוב" אמרתי בחיוך מובך והמחשבה הזאת הצחיקה אותי קצת.

אחרי שעה קלה סיימנו לאכול, הסעתי את אלה בחזרה לבית של ההורים שלי, ואז נסעתי בחזרה לבית שלי. נשכבתי על המיטה שלי ולאחר כמה דקות הטלפון שלי צילצל.

״היי״ הקול של נייל נשמע מהצד השני, ״היי״ השבתי וכבר אוטומטית הלב שלי התחמם וניצוץ קטן של שמחה נדלק בליבי.

״את בסדר?״ הוא שאל בחשש, נשמתי עמוק ועניתי ״כן״. הארוחה עם אלה העלתה לי את המצב רוח, אבל עדיין הייתי קצת מדוכדכת, כך שזה לא היה שקר.

״מה קרה קודם?״ הוא שאל אחרי כמה שניות של שתיקה, ״סתם משהו מטומטם...״ אמרתי בלי ריכוז, ״בכל זאת?״ הוא המשיך לשאול, ״סתם, כל פעם שאני מסתכלת במראה״ עצרתי ונשמתי עמוק כדי שאוכל להמשיך את המשפט, ״אני תמיד מתחילה לבכות...״. שתיקה ממושכת. ככה גם חשבתי שהוא יגיב. לא יהיה לו חשק אליי יותר.

״את, סליחה על המילה, שרוטה לגמרי״ הוא אמר ולא הבנתי אם זה בצחוק או ברצינות, אבל בכל מקרה הרגשתי את הגוש המוכר מכאיב בגרון, ״את מדהימה!״ הוא הרים את קולו, ״את יפה, את מוכשרת וחכמה, איך זה קורה?״, ״אני לא יודעת...״ אמרתי בתסכול, ״את אמורה לאהוב את מה שאת רואה במראה״ הוא ניסה לומר אבל קטעתי אותו, ״אז אני זאת שלא בסדר? אני זאת שמפגרת?״ אמרתי משוכנעת, וניתקתי בעצבנות את השיחה.

למה נתתי לו להיכנס ככה לחיים שלי? עכשיו אני יותר עצבנית בגללו! ״אוף״ מילמלתי לעצמי ודמעות זלגו מעיני. הוא התקשר כמה פעמים אבל לא עניתי לו. ״הוא בכלל לא יודע איך זה מרגיש, הוא בטח סתם אומר...״ ניסיתי לשכנע את עצמי והכעס עליו גבר. אני בכלל לא יודעת למה הייתי כל כך עצבנית, הוא רק רצה לעזור לי...

כמה דקות עברו ובהן הוא לא הפסיק להתקשר, עניתי בעצבנות. ״מה?״ ישר תקפתי אותו, ״סליחה״ הוא אמר ובמהירות הוסיף, ״זה לא היה במקום...״, שתקתי ונתתי לו להמשיך, ״יש בך באמת משהו לא בסדר״ הוא ניסה להסביר והרגשתי את הכעס שלי מתחמם, ״תפסיק להג-״ התחלתי להגיד אבל הוא קטע אותי ואמר, ״תני לי לגמור!״ שתקתי והוא המשיך, ״זה לא בסדר שאת לא רואה כמה מקסימה את״ נשמתי עמוק, ״תפסיק להגיד לי את זה.״ אמרתי וניתקתי את השיחה שוב פעם.

לא יודעת מה עבר עליי... הייתי כל כך עצבנית!

עבר לו שבוע שבו לא יצא לי לדבר אם נייל, מכיוון שהייתי עסוקה וגם כי לא היה לי כל כך חשק לדבר עם איתו.
ואז הגיע האירוע שידעתי שניפגש, עוד טקס פרסים. ושוב מצאתי את עצמי עומדת מול המראה.

הדמות שראיתי הייתה לבושה בשמלה בצבע ירוק- אפרפר והיה נראה על פניה שהיא בכתה, עיניה היו אדומות ובוהקות. השמלה התחילה בכך שהיא נצמדה לצווארה ולקראת המותן שלה היא נעשתה קלילה ורחבה יותר עד שהיא רק נגעה קלות בגופה. השמלה הייתה מחויטת אך גם קלילה באותו זמן ונגעה בעדינות ברצפה בכל פעם שהיא התקופפה אפילו מעט.

את עפעפיה עיטרה צללית בצבע שמפניה, קו איילנר דק מעל ריסיה שהדגיש את עיניה, וכמה משיחות של מסקרה שחורה על ריסיה פתחו והגדילו את עיניה. פניה היו חטובות והיא נראה יותר מבוגרת מגילה.

״רק עוד פעמיים״ נינה נכנסה לחדר ובמהירות ניגבתי כמה דמעות שזלגו על לחיי, היא אמרה, ״רק עוד שני טקסים, את תצליחי לשרוד את זה״ היא חייכה אליי, היא ידעה שלא אהבתי את הטקסים האלו.

נכנסנו לאוטו, אני ונינה. ״מזל שהפעם זה בלונדון ולא צריך לטוס״ היא ניסתה לעודד אותי. אחרי כמה דקות שקטות היא אמרה, ״תזכרי שעוד יומיים יש לנו פגישה עם סוכן אחר״, היא הסתכלה עליי והוסיפה, ״שמעתי שהוא מאוד נחמד, והוא גם די צעיר״ היא חייכה אליי,הינהנתי לחיוב במהירות ולאחר כמה דקות שהיא לא דיברה נפתחה מולי ׳דלת המחשבות׳ וישר קיפצתי פנימה והרבה שאלות וציפיות הציפו אותי.

אני יראה את נייל? למה אני ישר חושבת עליו? מה הוא יגיד לי? אני אזכה בכלל?

אחרי שעה קצרה הגענו לשטיח האדום. יצאנו מהאוטו ורגע לפני שנכנסנו לעיני המצלמות נינה אמרה, ״אם אני לא אראה אותך עד סוף הטקס, תזכרי שאנחנו צריכות ללכת למלון להחליף בגדים״ והוסיפה החיוך, ״תחייכי, אנשים רוצים אותך שמחה״, לא ידעתי אם היה לה עוד משהו להגיד כי כבר הלכתי על השטיח האדום וחייכתי למצלמות.

אחרי כמה דקות שהצטלמתי, נכנסו ארבע בנים, ביניהם נייל, והצטלמו בזמן שכמה מראיינים שאלו אותי שאלות. הסתכלתי עליו ומבטינו הצטלבו, הוא חייך אליי חיוך קטן, והיה משהו מצטער בהבעת פנים שלו.

אני ונינה נכנסנו לאולם שהיה כבר מלא באנשים וחיפשנו את המקום שלנו. פתאום הרגשתי שמישהו תופס ביד שלי ומסובב אותי אחורה, הסתובבתי וזה היה נייל. בלי לתת לי זמן לעקל את מה שקרה, הוא חיבק אותי, לאחר כמה שניות הוא שיחרר אותי ואמר ״את יפה״ בזמן שהוא בוחן את גופי במהירות, ״תחסוך ממני את המחמאות הלא נחוצות״, הוא נאנח ואמר ביאוש ״זה רק מחמאה״, ״אז תודה על המחמאה״ הוספתי קצת בזלזול.

הוא התקרב אליי ולחש לי בשקט בזמן שהוא מקרב אותי אליו לעוד חיבוק, ״אנחנו צריכים לדבר, לא בטלפון", "בסדר" מילמלתי, ונשמתי עמוק. הכעס שלי קצת נרגע מהפעם האחרונה שדיברנו, אבל היה בתוכי עדיין עלבון ממנו, הוא הסתובב ללכת, אבל אז חזר לאט ולחש לי "אנשים היו מתים להיות את ולהיראות כמוך", ראיתי שהוא רצה להגיד לי עוד משהו, אבל מישהו קרא לו והוא הלך ממני, משאיר אותי עם חומר למחשבה.

למה שאנשים היו רוצים להיות כמוני? מה כל כל מיוחד בי?
הרבה מחשבות עלו בראשי בזמן שהטקס נמשך.