Behind The Mirror • Niall Horan

•פרק 10•

הטקס עצמו נגמר, כמו שחשבתי, לא זכיתי.
״לא נורא״ נינה ניסתה לעודד אותי כשנסענו למלון בלונדון, ״עכשיו יש את המסיבה!״ היא אמרה בהתלהבות וחייכתי אליה חיוך מאולץ.

אחרי כמה דקות שקטות היא אמרה, ״חשבתי על משהו שיכול לעזור לך״, הסתכלתי לעברה בפרצוף לא מבין, והיא מהר הוסיפה ״אל תגידי ישר ׳לא׳ ״, ״טוב...״ מילמלתי, ״אז ראיתי שאת כבר הרבה זמן מדוכדכת״ היא אמרה בחשש מהתגובה שלי, ״אז חשבתי שתנסי ללכת לפסיכולוג״, ״אין מצב!״ ישר קבעתי, ״רק כמה פעמים...״ היא ניסתה, ״זה יכול מאוד לעזור לך!״, הנדתי את ראשי לשלילה.

אחרי כמה דקות של דיבורים היא שיכנע אותי ללכת רק שלוש פעמים. הגענו למלון והחלפתי לשמלה שחורה עד הברך שלי. השמלה הייתה חסרת גזרה, היא לא הייתה צמודה לשום חלק בגוף. והיה לה צווארן לבן שבצבץ ממנה.

הגענו בחזרה למקום שבו התקיים הטקס וכבר היה אפשר לשמוע משם מוזיקה חזקה. זה היה אותו אולם, עכשיו הוא היה ריק ופוזרו במקום הרבה פינות ישיבה קטנות, ובמרכז האולם היה אוכל שמסביבו רוב האנשים התקהלו.

אני ונינה נכנסנו לשם, התקדמנו לתוך המקום והרגשתי ידיים מוכרות מושכות אותי לחיבוק. נייל. ״היי״ הוא אמר, בזמן שנינה התרחקה ממנו, ״היי״ השבתי וניסיתי לחייך, ״אני הייתי רציני״ הוא הסביר בקול רציני, ״אני באמת רוצה שנדבר״, ״טוב״ אמרתי באותו טון שהוא דיבר, ״אז מחר בצהריים את יכולה?״ הוא שאל, הינהנתי בחיוב, ״את תהי בבית שלך?״ הוא המשיך לשאול, ״כן״ השבתי, ״אז מחר בשתיים בבית שלך, זה בסדר?״ הוא שאל וחייך אליי, ״בסדר״ עניתי קצת בחוסר סבלנות.

הוא הסתכל על הפנים שלי כמה שניות ואז אמר ״יותר יפה לך חיוך״, חייכתי לו חיוך קטן ובלי ששמתי לב, הוא הדביק נשיקה ללחי שלי והלך לכיוון מרכז האולם. ״אני עדין כועסת עליך!״ צעקתי אחריו בחיוך קטן.

דיברתי קצת עם כמה אנשים שאני מכירה, ואחרי כמה דקות שהייתי לבד נייל צץ משום מקום ואמר ״למה את בצד? בואי״ וגרר אותי לחברים שלו.

הם היו באמצע שיחה שהם שמו לב שנייל גרר אותי אליהם. ״זאת אמה״ הוא הציג אותי, חייכתי אליהם והם חייכו אליי בחזרה, ״אותו את בטח מכירה״ נייל אמר והצביע על בחור עם עיניים ירוקות ושיער מתולתל ופרוע, הארי, ״זה ג׳ואי, חבר שלי״ זה היה בחור שנראה בגיל של נייל עם שיער שחור ועיניים בהירות שענד משקפיים, ״וזה מרטין, בן דוד שלי״ הוא הצביע על גבר שנראה גדול מנחיל בכמה שנים, השיער שלו היה קצר וחום ועיניו היו כחולות, כמו של נייל.

חייכתי אליהם ואז הארי אמר, ״אז אתה גורר אותה...״ ציחקקתי ונייל השיב, ״פחות או יותר״ וצחק, ״אבל היא קצת קשוחה איתי עכשיו״ הוא אמר והוסיף, ״היא קצת כועסת עליי...״. ״מה עשית עכשיו?״ ג'ואי שאל וציחקק, ״לא עניינך״ נייל אמר ושילב את ידיו כמו תינוק, וכולנו צחקנו.

דיברתי איתם כמה דקות ואז הצטרפה לשיחה בחורה שלא הצלחתי לזהות. ״נייל!״ היא חיבקה אותו אבל הוא לא הגיב, ״אתה לא זוכר אותי?״ היא שאלה אחרי ששיחררו אותו, הוא נרתע ממנה, התקרב אליי ואמר בבושה ״תזכירי לי״, ״היום בבוקר חייכת אליי שיצאת מהבית שלך״ היא ניסתה להזכיר לו, ״היו שם הרבה אנשים״ הוא אמר וניסה להצדיק את העובדה שהוא לא זוכר אותה, ״לא נורא״ היא אמרה וחיבקה אותו עוד פעם, והוא נאלץ לחבק אותה בחזרה מתוך נימוס.

אחרי כמה דקות הוא הצליח להיפטר ממנה, הוא נאנח ואמר ״אני זוכר אותה טוב מאוד, היא צרחה כמו משוגעת היום בבוקר והעירה אותי...״ צחקנו והוא שלח אליי חיוך מבויש.

המשכנו לדבר ואז מלצרית עם בקבוקי בירה עברה לידנו ושאלה אם אנחנו רוצים, לקחתי לי בקבוק אחד וגם נייל וג'ואי לקחו, ותוך כדי השיחה שתיתי מהבירה.

אחרי שעה של דיבורים, ג'רי ורוברט הלכו ונשארנו רק אני, הארי ונייל, אבל לא להרבה זמן כי מישהי קראה להארי. ״אתם ממש מתאימים, אתם יודעים?״, רגע לפני שהוא הלך הוא אמר לנו, ״אתם צריכים לצאת ביחד״ והלך, משאיר אותי ואת נייל נבוכים.

אחרי כמה שניות עם שקט מביך נייל שבר את הקרח ושאל ״את עדיין כועסת עליי?״, ״אני כבר לא יודעת...״ אמרתי בתיסכול והנחתי את בקבוק הבירה הריק שלי על שולחן בפינה וכך גם נייל עשה. ״אני כבר לא יודעת מה קורה ומה אני מרגישה״ אמרתי תוך כדי שאנחנו מתרחקים מהמוזיקה החזקה ומתיישבים בצד.

אחרי שניות שקטות שאלתי ״מה קורה איתך? תמיד אנחנו מדברים רק עליי...״, ״אני בסדר״ הוא מילמל. המשכנו לדבר, כחצי שעה בערך, בלי להזכיר את הריב הקטן שהיה לנו, ובלי ששמתי לב הפה שלי נפתח לפיהוק רחב.

״מה אני עד כדי כך משעמם אותך?״ הוא שאל נעלב, ״לא, לא!״ השבתי מצטערת, ״פשוט מי ממש עייפה...״ , הוא חייך אליי ואמר, ״אז תלכי לישון״, פיהקתי עוד פיהוק קטן ושמתי את ראשי על הכתף שלו בזמן שאני שולחת הודעה לנינה. ׳הלכת כבר?׳ שאלתי אותה, ׳אני בדיוק מזמינה מונית, לחכות לך?׳ היא שלחה לי אחרי כמה שניות, ׳כן, עוד כמה דקות אני אפגוש אותך ביציאה׳ שלחתי לה בחזרה וכיביתי את הטלפון שלי.

״אני הולכת״ הודעתי לו ונעמדתי, ״בסדר״ הוא אמר ונעמד מולי. התחבקנו והוא נשק למצח שלי, ״אני עדיין כועסת עלייך״ אמרתי בתוקפנות אבל לא יכולה להחזיק את הצחוק וצחקתי. נישקתי את הלחי שלו והתקדמתי לכיוון היציאה. רק אחרי שיצאתי מהמקום לא הרגשתי יותר את העיניים שלו על גבי, וראיתי את נינה מחכה לי ליד מונית.

״הנה את״ היא אמרה ונכנסנו למונית. ״רק שתדעי שהסתכלתי עלייך ועל נייל״ היא אמרה אחרי כמה דקות שקטות, ״ואתם ממש מתאימים אחד לשני, הוא נראה ממש חמוד. ובטח שמת לב שהוא כל הזמן מסתכל עלייך, לראות שאת בסדר״, ״דווקא לא שמתי לזה לב״ מילמלתי.

למה הוא מסתכל עליי? למה אף פעם לא שמתי לזה לב?

כל מה שאני זוכרת אחרי זה היה שנינה מעירה אותי, אני נכנסתי הביתה וצונחת על המיטה שלי מותשת מהיום הארוך שעבר עליי.