Behind The Mirror • Niall Horan

•פרק 13•

אחרי שעה יצאתי מספסיכולוגית, לא הרגשתי שונה.
הזמנתי מונית בחזרה לבית שלי, ובדרך הטלפון שלי צילצל. זה היה נייל. ״היי״ אמרתי לטלפון, ״היי״ הוא השיב, ״איך היה?״ הוא שאל, ״טוב, הסוכן החדש ממש נחמד״ עניתי, סיפרתי לו על הפסיכולוגית, ״היא ממש חמודה, אבל אני לא מרגישה שונה או משהו״, ״דיברת איתה?״ הוא המשיך לשאול, ״על מה?״ לא הבנתי, ״על המראה״ הוא אמר בקצרה, ״לא...״ מילמלתי, ״טוב״ הוא אמר ונשם עמוק. דיברנו קצת ואחרי שעה קלה הגעתי בחזרה לבית שלי.

ביום למחרת נפגשתי עם כמה חברות שלי ובערב הלכתי לאימון בחדר כושר. אהבתי לעשות ספורט, אהבתי את ההרגשה שיש אחרי שאתה מסיים. מן תחושה של כיף וחוזק.

ביום שלאחר מכן, צילמתי סרטון לערוץ שלי וערכתי אותו. לקראת הערב התחלתי להתכונן לארוחה שלי עם נייל. אחרי שכבר כמעט סיימתי להתארגן נעמדתי מול המראה.

הדמות שעמדה מולי הייתה שמחה. היא התכוננה לפגוש מישהו שהיא מחבבת. היא לבשה שמלה שחורה ארוכה שרק התחכחה בגופה. שמלה פשוטה, לא משהו יותר מידי מיוחד. אחרי כמה התלבטויות היא לבשה ז׳אקט, כדי לעדן את המראה שלה ולהוסיף לו נגיעה קצת יותר יום-יומית.

נעלי עקב נמוכות הגביהו אותו בכמה סנטימטרים. עכשיו היא הייתה בדיוק באותו גובה כמו האדם שאיתו הייתה אמורה להיפגש, כיוון שהיא החליפה את נעליה בנעליים מהודרות אך ללא עקב.

שיערה היה מסולסל בעדינות וקלילות והחלק העליון שלו היה מוחזק בקליפס לראשה, כך שפניה יותר בלטו. עיניה היו מודגשות בעזרת קו איילינר דק על עפעפיה. לחייה נראו חטובות ושזופות יותר מתמיד. שפתיה התפוחות היו בצבע ורדרד מפתה, שדרש נשיקה.

חייכתי לעצמי, הייתי שמחה לפגוש את נייל. אירגנתי כמה דברים אחרונים ואז שמעתי דפיקה על הדלת. התקדמתי לדלת ופתחתי אותה נייל עמד שם. הוא עמד עם מכנסיים ארוכים, חולצה לבנה ובלייזר שחור. הוא חיבק אותי וחייך אליי. הוא העביר את עיניו על גופי בוחן אותו.

״הייתי צריכה ללבוש משהו יותר פשוט...״ מילמלתי, ״לא!״ הוא אמר המהירות, ״וואו! פשוט לוקח לי זמן להגיב...״, חייכתי והשפלתי את מבטי, הסתכלתי על הרצפה. ״היי״ הוא אמר והרים את הפנים שלי בעזרת נגיעה עדינה בסנטר שלי, ״אל תסתירי את החיוך שלך, הוא כל כך יפה...״ הוא אמר וחייך אליי, חייכתי אליו בחזרה חיוך קצת מריר ונכנסנו לאוטו שלו.

״איזה כיף שאנחנו לא צריכים לברוח מפפראצי שאנחנו פה״ הוא אמר והתכוון ללוטון. אהבתי לגור בעיירה הקטנה הזאת. לא יותר מידי רעש, לא יותר מידי אנשים, לא יותר מידי מכוניות. עיר במימדים קטנים. אהבתי את זה.

אחרי כמה דקות הגענו למסעדה ונכנסנו, הזמנו לעצמנו אוכל ודיברנו. ״זה קצת מוזר לדייט...״ אמרתי, ״אנחנו כבר ממש מכירים אחד את השני״ הוא השלים אותי. חייכנו אחד לשני אבל שום מילה לא יצאה מהפה שלנו, אהבתי את ההרגשה הזאת. שקט נעים, לא מצמרר ומותח.