Behind The Mirror • Niall Horan

•פרק 21•

סוף סוף יש פרק חדש!
אני ממש מצטערת שלקח לי כל כך הרבה זמן לעלות את הפרק הזה, עבר עליי הרבה התקופה האחרונה.
מקווה שתאהבו❤️
••••••••••••••••••
״לא יודעת״ מילמלתי, ״אתה לא חושב שאנחנו במערכת יחסים דפוקה?״ שאלתי אחרי כמה דקות של שתיקה, ״שאנחנו בקושי רואים אחד את השני, ושאנחנו כן, אנחנו רבים״ הוא השלים אותי. ״אולי פשוט... נעצור את זה...״ הוא הציע, ״אני לא רוצה לפגוע בך עוד יותר...״ הוא מילמל.
״אולי אני יבקר אותך יותר...״ הצעתי, ״יש לי כאן יותר מידי פגישות בשביל זה״ השלמתי את עצמי בעצב. ישבתי במקום ולא הרגשתי שוב חלק בגוף שלי, לא רציתי שזה יקרה, אבל ידעתי שזה יעשה רק טוב לשנינו. ״אולי אפשר עוד לעשות משהו...״ מילמלתי, וכמה דקות של שתיקה הייתה ביננו. ״אז... אנחנו נפ-נפרדים?״ גימגמתי, הוא לא ענה.

הרגשתי את הדמעות נאספות בעיניים שלי ומתחילות לרדת במורד פניי. הוא העביר את ידו על עיניו במהירות והביט ברצפה. נעמדתי והלכתי כמה צעדים. איך זה קורה לי? דווקא לי. הרמתי את הראש שלי וראיתי את העיניים שלו מבריקות באור הצהבהב של המנורה. הוא נעמד מולי והחזיק את הזרועות שלי שאני אסתכל עליו, ומשך אותי אותי לחיבוק. לא זזנו אחד מהשני, רציתי שהזמן יעצור ואנחנו משאר מחובקים. הריח המוכר שלו הציף אותי בדמעות, המגע שלו צימרר אותי והנשימות שלו על העורף שלי דיגדגו אותי.

״אז זה באמת קורה?״ שאלתי, ״את מסכימה איתי?״ הוא השיב בשאלה, ״כן״ אמרתי, ״אבל זה עדיין קשה״. לא זזנו אחד מהשני, ״מגיע לך יותר ממישהו שמעליב אותך כל כך כמוני״ הוא מילמל. השתחררנו מהחיבוק והסתכלתי לעיניו אחרי כמה חודשים שלא הצלחתי.
חזרתי לספה וקרסתי עליה, הוא התיישב לידי והחזיק אותי. ״אני עדין כועסת עליך״ מילמלתי ברצינות ובשקט אבל הוא רק הוסיף ״אני יודע, גם אני כועס על עצמי״

אחרי כמה דקות של שקט הטלפון שלו צלצל, ״אני חייב ללכת״ הוא אמר וקם מהספה, משאיר אותי עליה לבד. קמתי מהספה והוא עטף אותי בזרועותיו עמדנו ככה כמה דקות שהרגישו נצח אבל רציתי שימשיכו. הריח המוכר שלו עטף אותי הוא נשק לכתף שלי והתנתקנו מהחיבוק. ״רק בואי נשאיר את זה בנתיים רחוק מהתקשורת...״ הוא אמר והסתכל עליי, ״אין לי כוח אליהם עכשיו״. הנהנתי וניגבתי את העיניים הרטובות שלי. נשקתי ללחי שלו ושפתיים שלו התעגלו לחיוך קטן למרות שהעיניים שלו לא זזו או הראו שום סימן של שמחה. הוא חיבק אותי חיבוק אחרון וקברתי את ראשי בשקע שבין צווארו לכתף שלו. לא רציתי לעזוב אותו אבל אני מכירה את עצמי, ואני יודעת שעוד כמה חודשים בלי לראות אותו ירסקו אותי.

התנתקנו אחד מהשני והוא התקדם לכיוון הדלת. ״אנחנו יכולים להישאר חברים״ הוא הציע שראה את הדמעות זולגות מהעיניים שלי. ״אני אוהבת אותך מאוד, אבל לראות אותך יותר מידי יעשה לי לא טוב״ מילמלתי. הוא הינהן ופתח את הדלת ״אני נוסע מחר אז אני יבקש ממשהו שיבוא לקחת את הדברים שלי...״ הוא יצא מהדלת נופף לי לשלום וסגר אחריו את הדלת.

עמדתי במקום כמה שניות ואז רצתי לחלון במטבח שממנו אפשר לראות את החניה של הבית. הוא התקדם לאותו שלא עם ידיים בכיסים ואחרי שהוא ישב בכיסא הנהג הוא ניגב את הפנים בחולצה שלו ושם משקפי שמש למרות שהיה אחת בלילה.
הרגשתי סחרחורת ובחילה, שתיתי מים ולפני ששמתי לב כרעתי לשירותים וקיא יצא נגד האינסטינקטים של הגוף. שטפתי את הפה שכל הפנים שלי רטובות מזיעה ודמעות. נכנסתי למקלחת ומים חמימים זרמו על הגוף שלי וניקו אותו מכל מה שהוא עבר. יצאתי מהמקלחת עם הרגשה קצת יותר טובה ונעמדתי מול המראה.

הדמות נראתה עייפה ומותשת כנראה משהו נורא קרה לה, נראה כאילו היא איבדה מישהו שחשוב לה והיא מותשת ועייפה מלהתגעגע אליו. הדמות מנגבת את גופה ועיניה נתקעות על הספל שמכיל את מברשות השיניים. נראה שהמברשת שלו נמצאת שם. דמעות החליקו מהעיניים שלה במורד הפנים שלה והיא פורצת בבכי.

כל דבר קטן בבית שאני נתקלת בו מזכיר לי אותו. מגנט במקרר שהוא תלה, ידית של מגירה שהוא התקין, המברשת שיניים שלו. נשכבתי על הספה וניסיתי להירדם, לא הצלחתי, ניסיתי לראות טלוויזיה, המחשבות גלשו למקום אחר, ניסיתי לאכול משהו אבל אחרי חצי שעה הייתי רכונה על הרצפה מול האסלה, מותשת.
נשכבתי על הספה, בוהה בתקרה וחושבת. מפה לשם היה כבר שמונה בבוקר. קמתי מהספה עייפה אחרי לילה בלי שינה בכלל והתארגנתי לפגישה שיש לי עם נינה. לבשתי חולצה קצרה בצבע ירוק זית, ג׳ינס בויפרנד עם קרעים וסניקרס. לא משנה כמה זמן הסתכלתי במראה לא הייתי מרוצה מאיך שאני נראת. הבגדים נראו לי כבדים והרגשתי שהם יכלו למוטט אותי.

הגעתי לבית קפה בדיוק בתשע, כמו שקבענו. רגע לפני שיצאתי מהאוטו נשמתי עמוק ואמרתי לעצמי 'לא משנה מה קורה, את לא אומרת לה שנפרדתם. את שמחה, כי לא קרה כלום׳
ישבנו, דיברנו ואכלנו. ״בקיצור, את תהי בשבוע האופנה בניו יורק בתשע תצוגות אני עדיין לא בטוחה על כולן אבל שיהיה לי את הרשימה אני אשלח לך. אחר כך את חוזרת ללונדון ותהי רק בתצוגה אחת, וגם היא לא בטוחה. אחר כך יש את מילנו שלשם את לא הולכת ושבוע אחר כך יש את פריז ששם יש לך שלוש תצוגות ביומיים הראשונים ואז את חוזרת ללונדון אלא אם כן את תרצי להישאר שם אבל אז הטיסה היא על חשבונך.״ היא סיימה לדבר והתנשפה. ״את מרגישה טוב?״ היא שאלה אחרי שראתה שאני לא מגיבה למה שהיא אמרה, ״ת׳אמת שלא כל כך״ אמרתי, ״הקאתי קצת אתמול...״, ״אוי! את יודעת למה?״ היא שאלה, ״לא...״ השבתי. ״תתקשרי אליי אם את צריכה משהו״ היא אמרה לי בזמן שאנחנו הולכות לכיוון המכוניות שלנו, חייכתי אליה ונכנסתי לאוטו שלי.

יצאתי מהחנייה והתחלתי לנסוע, לא הצלחתי לשלוט בעצמי והתחלתי לפרוץ בבכי. הרגשתי כל כך ריקה ממש כאילו לקחו לי חלק מהגוף. הטלפון שלי צילצל, זאת אלינור, לקחתי נשימה עמוקה ועניתי לה. ״היי מה איתך?״ היא שאלה, ״לא טוב״ מילמלתי ושוב התחלתי לבכות. ״מה קרה?״ היא שאלה בדאגה, ״נייל בא אליי אתמול בלילה, דיברנו והחלט-נו ש-בגלל שלשנינו לא טו-ב ככה ניפ-רד״ גימגמתי בין הדמעות, זה הרגיש די טוב להגיד את זה בקול רם וקצת הרגשתי הקלה ״וא-ני לא מפסי-קה להקיא מאז...״, לקח כמה שניות עד שהיא אמרה ״אני בדרך אלייך, אני עוד חצי שעה אצלך!״
•••••••••••
אומייגאד יצא השיר החדש של האריייי
מה אתן חושבות???
💙תגובות והצבעות💙